אירועים

אירועים

תוצאות חיפוש

פוסטים אחרונים

פרסומים אחרונים

פוסטים אחרונים

שנים אחרונות

רצח אחד יותר מדי: סיפורו של העיתונאי היהודי שהביא לסיום השלטון הצבאי בברזיל

הרב הנרי סובל היה רק בן 31, רב צעיר בסאו פאולו, כשעמדה בפניו ההחלטה שתגדיר את חייו, ובמידה רבה השפיעה גם על חיי האומה הברזילאית. השנה הייתה 1975 וסובל, בנם של פליטים יהודים שנולד בליסבון בזמן הבריחה של הוריו ממלחמת העולם השנייה לכיוון ניו יורק, כבר כיהן חמש שנים כרב קהילה בסאו פאולו. ואז הובאה אליו לקבורה גופתו של ולדימיר הרצוג.

הרצוג, בן 38 במותו, היה ראש מחלקת החדשות בתחנת טלוויזיה בעיר. סיבת מותו, על פי ״הזרוע הפוליטית של המודיעין״, הייתה התאבדות שאירעה כביכול במתקני הצבא ליד פארק איבירפוארה. סובל קיבל תמונה מרושלת של הרצוג תולה עצמו, כביכול, באמצעות חגורתו. הוא נחקר על קשריו עם המפלגה הקומוניסטית הלא חוקית דאז, תחת המשטר הצבאי בברזיל.

על פי חוקי היהדות סובל היה מחויב לקבור את הרצוג מחוץ לגדר בית הקברות. אבל מצפונו לא הניח לו. הוא זיהה את סימני העינויים בגופה וגם היה מודע לכך שהמקרה של הרצוג היה ה-38 שדווח כמתאבד במהלך חקירות המודיעין הפוליטי. אבל 37 המתאבדים הקודמים היו פחות מפורסמים מהרצוג. הם גם היו רק חלק מלמעלה מ-400 בני אדם שנעלמו אחרי שנעצרו.

2009 protest in Brazil. The poster, ironically depicting Vladimir Herzog, the journalist murdered in 1975, in casual attire, reads with the sarcastic caption: "The military dictatorship in Brazil, according to Folha de São Paulo (revista Forum. Wikipedia)
כרזה סאטירית של הקריקטוריסט הפוליטי קרלוס לטוף המציגה את דמותו התלויה של ולדימיר הרצוג. סאו פאולו, ברזיל 2009 (ויקיפדיה)

בצעד הפגנתי, סובל החליט לקבור את הרצוג במרכז בית הקברות. מבחינתו מדובר היה ביהודי שנרצח ולא כזה שהתאבד. בתוך הקהילה היהודית הוא נתקל בהתנגדות מצד מי שחשבו שעליה להימנע מהתערבות מסוכנת בפוליטיקה הברזילאית הדיקטטורית והמאיימת כל כך של אותה תקופה. ״העברתי את המקרה לשיפוט על ידי אלוהים״, אמר סובל כעבור שנים.

מחאות והפגנות נגד רציחת מתנגדי משטר או היעלמותם מעל פני האדמה בפתאומיות התרחשו לא פעם בתחילת שנות ה-1970 אבל על פי הסופר פאולו מרקום (בעצמו קרבן עינויים), זו הייתה נקודת המפנה. קשה לדעת עד כמה העריך הרב סובל את עוצמת החלטתו ועד כמה תחלחל לציבור הרחב בברזיל.

מספר ימים אחרי קבורתו של הרצוג, התבקש סובל על ידי הארכיבישופ אווריסטו ארנס להוביל תפילה בין-דתית בקתדרלה לעילוי נשמתו. באוניברסיטת סאו פאולו פרצה שביתת מחאה שסחפה 30,000 סטודנטים. 42 בישופים חתמו על דרישה לחקירה. יותר מאלף מאמרים בעיתונות ברחבי ברזיל דרשו את בדיקת המקרה.

על פי פאולו מרקום כל זה לא היה לשווא: הרצוג היה מקרה הרצח הפוליטי האחרון של מתנגדי המשטר הצבאי בברזיל.

 Rabbi Henry Sobel, 2006 (Brazil's public news agency, Wikipedia)
הרב הנרי סובל, 2006 (סוכנות הידיעות הברזילאית, ויקיפדיה)

נשאלת השאלה מדוע דווקא פרשת הרצוג הביאה לשינוי גורף כל כך. רק שלוש שנים קודם לכן הובילה הכנסיה הקתולית מחאות סוערות סביב מותו של סטודנט צעיר, בן למשפחה מיוחסת בשם אלכסנדר למה, גם הוא לאחר מעצר מסיבות פוליטיות. המחאות נמשכו חודש ימים אבל לא גרמו למשטר לשנות את דרכיו. מדוע, אם כן, דווקא מותו של עיתונאי יהודי ומחאתו של רב יהודי הביאו לשינוי המיוחל?

סיבה אחת הייתה כנראה התזמון הפוליטי: כמה חודשים לפני רציחתו של הרצוג נקט הנשיא ארנסטו גייסל בכמה הקלות על האזרחים והקטין במידת מה את אימת השלטון עליהם ולנוכח הציפייה לאקלים בהיר יותר, הזעזוע והזעם היו עמוקים במיוחד. לא תרמה גם החובבנות בה ניסו לטייח כוחות הביטחון את המקרה. הצילומים המזויפים היו לא אמינים באופן קיצוני. למעשה, התא בו שהה הרצוג אפילו לא היה גבוה מספיק לתליה.

אבל גם לדמותו של הרצוג היה קשר עמוק לעוצמת המקרה. ההיסטוריה האישית-משפחתית שלו הייתה בעלת דמיון לא קטן לזו של הרב סובל. גם הוא נולד באירופה, ב-1937 בעיר אוסייק, קרואטיה של היום ויוגוסלביה של אז. עם עליית משטר הבובות הנאצי לשלטון בקרואטיה רכוש המשפחה הוחרם והרצוג הילד ברח עם משפחתו לאיטליה. עם כיבוש איטליה על ידי בעלות הברית עברו למחנה עקורים יהודי בבארי וממנו היגרו לברזיל. ולדימיר כבר היה בן 8. סבו וסבתו מצד אמו נרצחו באושוויץ. הסבא והסבתא מצד אביו נרצחו על ידי הקרואטים במחנה יאסנובץ׳.

Vladimir Herzog, 1970's, São Paulo, Brazil (Wikipedia)
ולדימיר הרצוג, שנות ה-1970, סאו פאולו, ברזיל (ויקיפדיה)

ברזיל של שנות ה-1950 וה-1960 הייתה בצמיחה כלכלית מואצת וסיפור משפחת הרצוג היה סיפורם של יהודים ברזילאים רבים. אביו, זיגמונד, עבד כמנהל חשבונות ואמו, זורה, בנוסף להיותה עקרת בית, הייתה מבשלת מקצועית לפני שנכנסה לעסקי הטקסטיל. השגשוג והחופש לעומת החיים האפלים באירופה גרמו לקשר אמיתי ואמיץ בין המהגרים היהודים למדינתם החדשה.

הרצוג הצעיר היה לא ספורטיבי ורזה במיוחד אבל מבריק בלימודיו. סיפרו שדחק ושכנע את חברי כיתתו לקרוא קלאסיקות אירופאיות, בעיקר את דוסטוייבסקי. הוריו ניסו לדחוף אותו ללמוד מדעים אבל הוא לא היה מעוניין. גם ניסיונות מאוחרים יותר למצוא עבודה צנועה אך יציבה כמו בחברת אופטיקה או בנקאות הסתיימו מהר מאוד. בבחירה הקלאסית של התקופה – הצלחה מקצועית או אידיאליזם – הבחירה של הרצוג הייתה ברורה. הוא רצה לשנות את העולם.

ולדימיר למד פילוסופיה באוניברסיטת סאו פאולו, והחל קריירה עיתונאית בתחומי האמנות והתרבות. במקביל עבר את הקווים לכוון יצירה – כתב מחזות והיה שותף ליצירת כמה סרטים דוקומנטריים חשובים. כיאה למולדתו המאומצת אחד הסרטים שהפיק – Subterraneos do Futebol – עסק בחשיבותו של הכדורגל בחיים הברזילאים כמכשיר למוביליות חברתית. מעניין לציין ששניים מענקי הכדורגל של ברזיל, סוקרטס ורומאריו, יבקשו כעבור שנים לחקור את ראש ההתאחדות לכדורגל על מעורבותו במעצרו ורציחתו של הרצוג.

Interior of the "Talmud Torah" synagogue, Sao Paolo, Brazil 1980. Photo: Sergio Zalis. (The Oster Visual Documentation Center, ANU - Museum of the Jewish People))
פנים בית הכנסת "תלמוד תורה" בסאו פאולו, ברזיל. צילום: סרג'יו זאליס, 1980 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי)

ב-1964, חודשיים אחרי חתונתו לאשת פרסום בשם קלריס, נפלה הדמוקרטיה בברזיל, ושלטון צבאי של כשני עשורים יצא לדרך. ולאדו הצטרף לחוגים של מתנגדי משטר אבל בנקודת הזמן ההיא טרם בחר בקו אקטיביסטי מדי. הוא זוכה בהזדמנות לעבוד עבור המחלקה הברזילאית של רדיו ה-BBC  בלונדון שם הוא שוהה שלוש שנים, במהלכן ניצל את חזרתו לאירופה לצאת עם משפחתו –  שני ילדיו הקטנים כבר נולדו בלונדון – לטיול שורשים בן חודש ביוגוסלביה ואיטליה.  בחודשיו האחרונים בלונדון הוא עובר קורס הפקת טלוויזיה שהכין אותו לקריירה טלוויזיונית חדשה עם חזרתם לברזיל.

ולאדו הרצוג מתחיל לעבוד כפרופסור לעיתונות באוניברסיטת סאו פאולו וב-1975 הוא מקבל את תפקיד חלומותיו – ראש מחלקת החדשות והעיתונאות ב-TV Culutra, תחנת טלוויזיה שהיא חיה מוזרה בנוף התקשורת הברזילאי של המשטר הצבאי: היא שייכת בחלקה לממשלת סאו פאולו אבל מפגינה קו עיתונאי עצמאי. במסגרת תפקידו, הרצוג הצליח לסקר בצורה שונה את החיים בסאו פאולו, תוך שימת דגש יוצא דופן ונדיר באותם זמנים על ממדי העוני העצום בעיר ובמדינה, מה שזיכה אותו בהערכה גדולה מצד המוני העם.

בברזיל המודרנית הרצוג הוא גיבור ונחשב למי שהחל את מהלך הדמוקרטיזציה, אבל בזמן אמת, משטר הפחד וההלשנות של הדיקטטורה הצבאית הביאה לכך שכמה מחבריו לתחנה התלוננו לאנשי השלטון כי הרצוג מפיץ רעיונות קומוניסטים. הוא מתבקש להגיע לחקירה ומתייצב מרצונו בתחנת המשטרה בבוקר ה-25 באוקטובר 1975. הוא אפילו ישן במשרדו בכדי לא לאחר לחקירה.

הוא נלקח למתקני החקירה ברואה תומאס קרבאחל שם עונה במכות, חנק, גז אמוניה ומכות חשמל. סרג׳יו גומש, עיתונאי שהיה כלוא בתא סמוך סיפר ב-1992: ״שמעתי את הזעקות שלו מתאי החקירה: מי העיתונאים האלה? מי העיתונאים האלה?״. הוא ביקש את שמם של החברים שבגדו בו.

Clarice Herzog, widow of Vladimir Herzog. January 2016 (Carlos Ebert, Wikipedia)
קלריס, אלמנתו של ולדימיר הרצוג, ינואר 2016 (קרלוס אברט, ויקיפדיה)

מותו של הרצוג עורר גל של הפגנות, חיזק את התנועה נגד הדיקטטורה הצבאית בברזיל, עורר סערה בעיתונות הבינלאומית ועודד את תנועת ההגנה על זכויות האדם באמריקה הלטינית. הרצח בתואנת שווא כאילו מדובר היה בהתאבדות עוררה זעם לאומי עד כדי כך שאפילו נשיא הרפובליקה באותה תקופה, גנרל ארנסטו גייזל, טען כי בוצעה על ידי מי שהוא כינה "הפושעים" וכצעד ראשון פיטר את הגנרל הימני-קיצוני שעמד מאחורי האירועים הללו, אדנארדו ד'אווילה מלו.

שלוש שנים לאחר מותו, זכתה קלריס, אלמנתו של הרצוג, בתביעה האזרחית שהגישה נגד הממשלה ובית המשפט הפדרלי הכיר במותו שלא כדין ופסק על פיצויים כספיים למשפחתו.

הרצוג הפך לסמל למאבק למען הדמוקרטיה בברזיל והונצח בדרכים רבות, כמו הענקת שמו לרחוב בו שוכן ערוץ הטלוויזיה בו עבד בסאו פאולו וב-2009 הוקם מכון ולדימיר הרצוג שמטרתו לשמר מידע וחומרים על אודותיו, לקדם את מעמדם של עיתונאים ולהעניק את פרס ולדימיר הרצוג לעיתונאים ופעילי זכויות אדם.

37 שנים אחרי מותו של ולדימיר הרצוג, ב-2012, הונפקה תעודת פטירה חדשה בה צוין כי הוא מת "בגלל עינויים פיזיים במתקני המרכז לפעולות ביטחון הפנים של צבא סאו פאולו". הצדק, גם אם באיחור ניכר, נעשה.

תכנון ביקור

שעות פתיחה

יום ראשון
17:00-10:00
יום שני
17:00-10:00
יום שלישי
17:00-10:00
יום רביעי
17:00-10:00
יום חמישי
20:00-10:00
יום שישי
14:00-10:00
יום שבת
17:00-10:00

סוגי כרטיסים

כרטיס רגיל
52 ש"ח
אזרח/ית ותיק/ה וסגל אוניברסיטת תל אביב
26 ש"ח
בעל/ת תעודת נכה, סטודנט/ית
42 ש"ח
דיגיתל
42 ש"ח
ילדים וילדות עד גיל 5
הכניסה חינם
חיילות וחיילים במדים
הכניסה חינם, בהצגת תעודה

סוכנים וקבוצות

טלפון

איפה אנחנו

קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, רחוב קלאוזנר, רמת אביב