בלוג

בנר חמישי של חנוכה 1982 שלח הרב אבבה ברהן מכתב קצר אך דרמטי בעברית, בכתב יד מושלם, מהכפר וולקה שבאתיופיה אל יהודי התפוצות – מכתב בו הוא מתחנן שיצילו את יהודי אתיופיה. בנר שביעי של חנוכה 2004 הוא נפטר על אדמת ארץ ישראל. הרבה מאוד עבר על אסיר ציון אבבה ברהן, ועל יהודי אתיופיה בכלל, בין השנים הללו. אבבה ברהן, או יאיר בן אורי בשמו העברי, היה איש דת וחינוך שפעל למען עליית יהודי אתיופיה לישראל, וכמו רבים אחרים, שילם מחיר כבד בדרך להגשמת חלומו הציוני. הוא הגיע ממשפחה יהודית מיוחסת במחוז גונדר שבמדינת אמהרה בצפון אתיופיה. אביו וסבו היו[�]

במאה ה-11 הסתיימה תקופת הגאונים. שלל גורמים – ביניהם גל קור, רעב, שינויים פוליטיים ורדיפה ע"י השלטון המוסלמי – הביאו לשקיעת יהדות בבל המפוארת; הישיבות הגדולות סורא ופומבדיתא נסגרו וימי הזוהר של יהדות בבל נגמרו. מרכז הכובד של לימוד התורה עבר בהדרגה למקומות חדשים. ישיבות חדשות קמו בספרד ובצפון אפריקה ובהדרגה הן נהיו יותר ויותר עצמאיות, חזקות ומשפיעות. זה היה תהליך שקרה לאורך זמן, אך ישנה אגדה יפה שקושרת את התהליך הזה יחדיו על ידי סיפור הרפתקאות דרמטי אחד. סיפור מותח ועסיסי על ארבעה תלמידי חכמים שנשבו על ידי פיראטים. אז איך ארבעה תלמידי חכמים נחטפים על ידי שודדי ים?[�]

בדיוק כמו בתרבות הפופולרית על סוגיה, יש שמות גדולים ומוכרים – יוצרים, כותבים או מבצעים שעצם איזכור שמם מספיק כדי לעורר עניין או לגרום לאנשים להוציא את כרטיס האשראי – ויש שמות קטנים. יצירות נהדרות כמובן נוצרות גם על ידי אלה וגם על ידי אלה, אך לעיתים קרובות השמות הקטנים, הלא מוכרים, הם המעניינים ביותר, כי הדרך שהם עוברים בתרבות, בין תקופות ומקומות, היא מפתיעה, חמקמקה ומסתורית. כזה הוא סיפורו של הפיוט הנשכח (ברוב המקומות), "יראים שלחוני" – פיוט יפהפה שמוכר אך ורק בקרב יהודי תימן, האומרים אותו ביום כיפור לפני "כל נדרי". הפיוט הזה מיוחס כיום לר' ששון בן[�]

חתן פרס נובל לספרות, ש"י עגנון, מוכר כמובן היטב בזכות הפרוזה והסיפורת שכתב, אבל אחד מכתבי היד המונומנטליים שיצאו תחת ידו, אולי הפרויקט הגדול והשאפתני ביותר שהוא חתום עליו, היה דוקא אנתולוגיה – או "ילקוט" כפי שהסוגה נקראה בזמנו – שפורסמה ב-1938. עגנון איגד וערך את האסופה "ימים נוראים" המכילה סיפורים ומדרשים לראש השנה, ליום הכיפורים ולעשרת ימי תשובה, כאוצר של חוכמה יהודית להרהור, תשובה והתחדשות בימים הנוראים, והיא הוזמנה על ידי הוצאת שוקן בברלין במטרה להביא את כתבי הקודש לקהל קוראים רחב. בהקדמה לספר פירט עגנון את המקורות שהשתמש בהם: "למען אחי ורעי המבקשים לדעת ענייני ראש השנה ויום[�]

נסים יוסף דאוד, שתרגם את הקוראן לאנגלית באמצע המאה ה-20, לא היה כמובן המתרגם הראשון של ספר הקודש של האסלאם לשפה האנגלית, אבל הוא חתום על התרגום הנפוץ והפופולרי ביותר. כך, אחד האנשים להם מגיע הקרדיט הגדול ביותר בהנגשת התרבות האסלאמית למערב היה יהודי. אותו יהודי נולד בבגדד, עיראק, למשפחת יהודה – משפחה יהודית ותיקה ומכובדת שעזבה את ארץ ישראל לפני חורבן בית המקדש – אך שמו הרשמי בתעודות היה נסים יוסף דוד. הוא שינה את השם דוד לתצורתו הערבית, דאוד, כשעבר ללונדון, ובהמשך אימץ את שם העט N.J. Dawood. דאוד היה חובב ספרות אנגלית מגיל צעיר ומעריץ נלהב של[�]

"הבנק שכן ברחוב הבטרק (רח' דוד של היום) באזור חנויות הירקות והבקלים, חנויות המכולת ומעורבות בתוכן חנויות הדגים. הבנק עצמו היה בין שתי חנויות של ירקות שארגזיהן תפסו חלק גדול של הרחוב. היית נכנס למבוא צר שבסופו היו כמה חדרים מרווחים בהם עסק אהרן ולירו בבנקאות", כך תיאר גד פרומקין בספרו "דרך שופט בירושלים" את בנק ולירו, הבנק הראשון בארץ ישראל. מייסד הבנק, יעקב ולירו, ממשפחת אנוסי ספרד, נולד באיסטנבול בשנת 1812. הוא קיבל חינוך יהודי מסורתי ובשנת 1835 החליט לעלות לארץ ישראל. הוא הגיע לירושלים בלי גרוש, עם תעודת הסמכה של שוחט ובודק, האפשרות היחידה למצוא פרנסה בקהילה היהודית[�]

סמי אלמגריבי היה איש של ניגודים. כוכב פופ מוקף מעריצות מחד, ופייטן בבית כנסת מאידך. לפעמים אפילו באותו הזמן. העובדה ששר במועדוני לילה ובבתי כנסת כאחד, לא היה הניגוד היחיד שהפגין. ברפרטואר אותו ביצע, ובהשפעות על הלחנים המקוריים שלו, הוא שילב שירים מרוקאים פופולריים (ישנים ובני תקופתו), מוזיקה אנדלוסית קלאסית ופזמונים ליטורגיים. במהלך הקריירה הארוכה שלו, אלמגריבי ריסק גבולות קשיחים בין מסורת למודרנה, בין חול וקודש, ובין יהודים ומוסלמים. על רבים מעטיפות אלבומיו הוא צולם בשחור-לבן, עם חליפה ועניבת פרפר, שיער מסורק למשעי ומשוח בברילנטין, ובידיו הוא מחזיק עוּד. אלמגריבי היה גבר נאה, אלגנטי, תמיד לבוש טיפ-טופ. לעומתם, כמו בסדרת[�]

בשבועות הקרובים צפוי לצאת  ספרו של מוריס קאר, “The Forgotten Singer: The Exiled Sister of I.J. and Isaac Bashevis Singer”, בהוצאת הספרים האמריקאית White Goat Press השייכת למרכז לספרי יידיש מאמהרסט, מסצ'וסטס. קאר נפטר כבר לפני 20 שנה ועתה מתפרסת הביוגרפיה הזו, בה הוא מבקש לעשות צדק היסטורי עם אימו, אסתר קרייטמן. הסופרת הנשכחת, שרק בעשורים האחרונים החלה לקבל הכרה בתור אחת הכותבות היהודיות הפמיניסטיות הראשונות, חיה בצלם של שני אחיה. הם לא תמכו בקריירה הספרותית שלה ולא עזרו לה כלכלית. אומרים שיצחק בשביס זינגר אף סרב לעזור לה להשיג ויזה לאמריקה. הוא אמנם הפך לכוכב ספרותי רק לאחר מותה,[�]

על מצבתה של ד"ר בת-שבע יוניס-גוטמן בבית קברות טרומפלדור במרכז תל-אביב אין תאריך לידה, אלא רק את תאריך העלייה שלה לארץ. כך היה נהוג בקרב אנשי העלייה השנייה: לזנוח את כל מה שגלותי מאחור ולהיוולד מחדש בארץ ישראל. ובכן, אחת הרופאות הראשונות של היישוב העברי נולדה ב-1 בינואר 1880 בכפר טרוטינה, דרום מערב האימפריה הרוסית דאז. אביה, שלמה, היה סוחר אמיד, משכיל עברי וחובב ציון, בעל מפעל למוצרי סדקית. הוא התחתן עם פייגה בת שמואל ליפשיץ מקישינב, גם היא ממשפחה ציונית בעלת ממון. כעבור מספר שנים עברה המשפחה לאודסה, כדי לאפשר חינוך טוב יותר לארבעת ילדיהם. בת-שבע למדה לימודים כלליים[�]