מסוף התקופה העות'מאנית, דרך המנדט הבריטי ובעשורים הראשונים של מדינת ישראל, פעלה בירושלים אישה יוצאת דופן: ד"ר הלנה כגן – רופאת הילדים הראשונה בארץ ישראל. כגן הניחה את היסודות לרפואת הילדים ולרפואה הסוציאלית בישראל והפכה לדמות אגדית. ב"מעריב" בשנות ה-60 של המאה הקודמת תיארו אותה בתור "האישה שטיפלה ב'כל ילדי ירושלים', גויים כיהודים, בני רחביה האריסטוקרטית, ובניהם של תושבי סמטאות העוני המעופשות – ואפילו בילדיו של המופתי". בימים אלה, דמותה של כגן, על ידי איור של האמנית יעל בוגן, מתווספת למוקד "נשים פורצות דרך" בקומת "הפסיפס" של תצוגת הקבע החדשה של אנו – מוזיאון העם היהודי.
הלנה כגן נולדה ב-1889 בטשקנט; אביה הכימאי נשלח לאוזבקיסטן, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית, כדי להקים שם מפעלי זכוכית. בגיל 16 עברה לברן, שווייץ, ללמוד מוזיקה בקונסרבטוריון, אך פרשה כדי ללמוד רפואה – תחילה כסטודנטית מאזינה, בשל גילה הצעיר, וכעבור שנתיים כסטודנטית מן המניין. כגן התמחתה ברפואת ילדים, סיימה בהצטיינות וקיבלה הצעה להצטרף לצוות מחקר, אך החליטה לסרב ולהגשים את חלומו הציוני של אביה המנוח.
כגן ואימה עלו לארץ ישראל ב-1914, אך תכניתה של הלנה הצעירה לעבוד כרופאה בישראל לא היתה קלה למימוש. הטורקים לא שמעו על נשים רופאות, וגם לא על רופאי ילדים; הם בכלל לא הבינו למה ילדים צריכים טיפול רפואי שונה ממבוגרים ובכל מקרה סרבו לתת לה רשיון לעסוק ברפואה בגלל שהיא אישה. בעצת המנהל הטורקי של שירותי בריאות הציבור, פתחה כגן מרפאה בביתה והתחילה לעבוד בלי רשיון.
עם פרוץ מלחמת העולם ה-1, היו כגן ואימה נתונות בסכנת גירוש. רופא העירייה של ירושלים, ד"ר כמאל ביי אל-חוסייני, קרוב משפחתו של המופתי, עזר להן להשאר, ובזמן המלחמה עבדה כגן כאחות בבית החולים העירוני בירושלים, והכשירה אחיות יהודיות וערביות. לאחר שרוב הרופאים גויסו והעבודה המצוינת שעשתה בבית החולים, הבינו הטורקים שבלית ברירה, כגן תהפוך לאישה הראשונה שקיבלה מהם רישיון לעסוק ברפואה.
כגן פעלה בקדחתנות להקים ולפתח את רפואת הילדים ואת תחום הסעד לאימהות וילדים. על פי מאמרה של ד"ר צפורה שחורי־רובין, "ד"ר בת שבע יוניס־גוטמן – אם-הטיפוס לרופאה ציונית בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית", כגן הייתה חלק מגל של רופאות שהתמחו בתחומים שונים. "הן היו רופאות צעירות, בסוף שנות העשרים לחייהן או אף באמצע שנות השלושים שלהן, בוגרות בתי ספר לרפואה שבמדינות אירופה", כותבת שחורי־רובין. "נשים משכילות, עצמאיות, בעלות מוטיבציה ואמונה בעתיד הרפואה בארץ. הן פעלו ללא לאות, במסירות ובנחישות, והשקיעו את מיטב מרצן ואת ידיעותיהן למען הקמת מערכת רפואה בארץ, למען יצמח כאן דור חדש, בריא בגופו ובנפשו. רופאות אלה עלו ארצה מתוך תחושת שליחות וראו ברפואה ייעוד ציוני־לאומי ולא רק מקור פרנסה".
קצרה היריעה מלהזכיר את כל המוסדות שכגן הקימה וניהלה בירושלים: היא פתחה את בית החולים הראשון לילדים בעיר; הקימה את מחלקת הילדים של ויצ"ו ועמדה בראשה במשך שנים; הקימה את מעון היום הראשון לילדי אימהות עובדות; הקימה בית יתומים; עבדה במעון לילדים ערבים בעיר העתיקה; הקימה את מחלקת הילדים בבית החולים ביקור חולים וניהלה אותה; הקימה מרכז נוער, ועוד ועוד. היא גם חקרה את קדחת השגרון ואת מחלת האסתמה, וזכתה בשלל פרסים.
ב-1958 קיבלה תואר "אזרח כבוד" של ירושלים. מאוחר יותר זכתה בעיטור אמריקני על "שירותה ותרומתה למחקר בשדה קדחת השגרון", אך התוודתה בראיון שהיא איננה אוהבת "את כל הטרארם הזה", אבל אחד נוסף הגיע ב-1975 כשקיבלה את פרס ישראל.
הבית הדו-קומתי הישן ברחוב הנביאים 64 בירושלים הוא אחת מנקודות הציון הבולטות ברחוב. ביתה של כגן ידוע גם כבית הולמן האנט, על שם הצייר האנגלי ויליאם הולמן האנט, שבנה אותו ב-1876. כגן עברה לבית זה עם אימה ב-1919 ופתחה בו מרפאה. על פי האגדה, המשוררת רחל שכרה למשך שנה ביתן בחצר ביתה של כגן, וכתבה בו את שירה "עץ האגס" בהשראת העץ שצמח בגינה.
כגן חיה באותו בית עד סוף חייה וטיפלה בילדים במרפאתה הצנועה עד גיל מבוגר מאוד. דמותה מוזכרת בספרים כמו "סמטת החבשים" של יעקב אורלנד ו"מאה שערים שלי" של יהודית טופורובסקי. במאמר של רפי כפיר (בעל חברת "אהבת ירושלים"), הוא מצטט מתוך ספרה של אסתר אבישר, "בית בירושלים". "היא היתה גדולת גוף וחמורת סבר ועורה היה כהה", תיארה אבישר את כגן. "מסירותה לילדים חולים לא ידעה גבול, ואמרו עליה שמחסרי יכולת אינה מקבלת פרוטה. אפילו הדתיים הקיצוניים העריצו אותה ולא נתנו אמון אלא בה, למרות שלא נראתה דתית ולא ברכה את ההורים בפסוקים הלקוחים מן התנ"ך …. לא היה אדם בירושלים שלא שמע על רופאת הפלא ולא היה ילד חולה שלא ביקר אצלה כשהיה חשש למחלה קשה. כשנפטר ילד בשכונה לאחר טיפולה המסור, אמרו 'זה מאלהים' והמשיכו להאמין בה".
היו תקופות שמחלות ורעב הביאו לתמותת ילדים גבוהה בירושלים, וכגן נחשבה למלאך-מושיע. "זקני ירושלים עודם זוכרים, כיצד רצה היא, בחלוקה הלבן, מסימטה לסימטה, מבית לבית, בגשם, בסערה, תחת אש יריות, כדי לטפל בילד חולה", כתב העיתונאי י. אמיר ב"מעריב". שמה הלך לפניה כמי שמטפלת בילדים יהודים, ערבים ונוצרים, ועושה ביקורי בית בכל מקום בירושלים. ב-1968 נכתב ב"אובזרבר" הבריטי כי "שיחה עמה מביאה אדם לכלל אמונה, כי יום אחד, בכל זאת, יושג פיוס בין היהודים והערבים".
על חייה האישיים נכתב משמעותית פחות. היא היתה כבר בת 47 כשהתחתנה עם הכנר ההונגרי אמיל האוזר, שעלה לארץ זמן לא רב לפני כן. האוזר החזיר לחייה של כגן את המוזיקה והבית ברחוב הנביאים הפך למקום מפגש של אנשי תרבות. בני הזוג הפכו לפאוואר-קאפל של חוגי האינטליגנציה הירושלמית, אירגנו קונצרטים קאמריים בביתם, ואירחו את האליטה האינטלקטואלית ומנהיגי היישוב.
האוזר ניצל את קשריה הענפים של אישתו, ובעזרתה הקים את הקונסרבטוריון למוזיקה בירושלים בשנת 1933. בתקופת הנאצים פעלו בני הזוג להעלאת כשרונות מוזיקלים יהודים צעירים ארצה מאירופה. אחרי כמה שנים הם נפרדו והאוזר עבר להתגורר בארצות הברית. הוא נשאר שם כעשרים שנה וחזר ארצה רק לאחר שחלה בפרקינסון. ילדים מעולם לא נולדו להם.
"הרופאות הראשונות מייצגות טיפוס שונה לחלוטין מהמצופה מבת עברייה, קרי: למלא את תפקידה המסורתי כעזר לבעל, לגדל את הילדים ולהימנע מלעסוק בנושאים שמחוץ לתחומי המשפחה", היטיבה שחורי־רובין לתאר את חייה של כגן, ושל הרופאות הראשונות האחרות, במאמרה. "מצבן המשפחתי של רוב הרופאות היה חריג לאותה תקופה. הן היו ברובן רווקות, עצמאיות, בעלות מקצוע, עלו ארצה בגפן, בסוף שנות העשרים לחייהן או אף באמצע שנות השלושים, התאקלמו בארץ וסללו את דרכן המקצועית ללא הורים וללא משפחה משלהן. הרפואה הייתה כל עולמן. הרווקות שבהן נישאו בארץ בגיל מבוגר יחסית לאלמנים, אבות לילדים, בעלי מקצוע ואנשי ציבור שנשאו בתפקידים ציבוריים ותרמו אף הם לחברה. היו מהן שהתגרשו לאחר כמה שנות נישואין… הן היו חשוכות ילדים ונפטרו עריריות. את העובדה שנישאו בגיל מבוגר אפשר לייחס למסירותן לעבודה או לייעוד שראו בה, כדברי רחל אלבוים־דרור, כי 'רק רווקה שאינה מצויה בתוך החומריות הנשית המינית, יכולה למלא ייעוד מקצועי'. רובן נפטרו בשנות השמונים לחייהן ואף יותר. האריכה ימים מכולן ד"ר הלנה כגן, שנפטרה בהיותה בת 89, שבעת ימים ומעש".