בלוג

בכל פעם שאת נכנסת לקלפי להצביע, או מקבלת חופשת לידה על חשבון המדינה; בכל פעם שאתה לוקח יום חופש לסידורים, או זוכה למענק כספי בזמן מגפה – תשתדלו לזכור שזה לא מובן מאליו. תשתדלו להכיר תודה. כן נכון, יש עוד הרבה מה לשפר ולתקן, אבל עדיין בכל הנוגע לזכויות סוציאליות, יחסית להיסטוריה האנושית, "אנחנו עומדים על כתפי ענקים" כפי שתיאר ניוטון הגדול את הזכות שהייתה לו ליהנות מההישגים המדעיים שקדמו לו. כי בדיוק כפי שהמהפכה המדעית סבלה מחבלי לידה ארוכים, כך גם מדינת הרווחה המודרנית לא צמחה בשדות החופש. הרבה ייסורים ודמעות זרמו בנהר הפרולטריון במהלך המאה ה-20, כשרבבות גיבורים[�]

לפני כמה שבועות נתקלתי בדיבייט שערך ה-BBC בין הרב הראשי של בריטניה לשעבר, יונתן זקס זצ"ל, לבין הביולוג ריצ'רד דוקינס. קרב הטיטנים האינטלקטואלי המרתק הזה כלל בצד אחד את האב הרוחני של האתאיזם המדעי שהקדיש את חייו להתקפה על אלוהים והבריאתנות, ובצד השני, אחד מהתיאולוגיים הגדולים שקמו לעם היהודי שהקדיש את חייו להגנה על אלוהים והאמונה. מעבר לתוכן המרתק עצמו, אי אפשר היה שלא להתרשם מהקלאסה. האיפוק, הכבוד ההדדי, הג'נטלמניות, הטיעונים שמנוסחים ללא רבב, השליטה האבסולוטית בשלל דיסציפלינות. שעה ורבע של ספא למוח. כשצפיתי בדיבייט עם דוקינס, דמיינתי בעיני רוחי את "ויכוח ברצלונה" הידוע מהמאה ה-13 במהלכו הוזמן הרמב"ן לארמון[�]

"ביום ה-27 בדצמבר 1955 גזר בית הדין הצבאי של חיל הים הישראלי שלושה חודשי מאסר על החייל אליהו איצקוביץ' בעוון עריקה", כך דיווח הסופר הצבאי של העיתון היומי "חירות" בתאריך 21 למאי 1959, בידיעה שהותרה לפרסום ארבע שנים אחרי האירוע. איצקוביץ', כך נמסר בידיעה הקצרה, "נעדר מהצבא למשך 840 יום, מיום 6 ליולי 1953, ועד 24 באוקטובר 1955". מספר שבועות לפני המשפט, המשיך העיתון לדווח, התייצב איצקוביץ' בקונסוליה הישראלית בפריז כדי למסור דין וחשבון על העריקה. במשך שעות ארוכות האזינו אנשי הקונסוליה בעיניים פעורות ובלסת שמוטה לסיפורו הלא יאמן של ניצול השואה, שהקדיש את חייו למימוש אחד היצרים העוצמתיים ביותר[�]

מספר ימים אחרי שהשתחרר משירותו כחייל בצבא בעלות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה, קפץ מורי גרינפילד לבית הכנסת בשכונת מגוריו שברובע קווינס, ניו-יורק. "מחפשים אותך", זרק לעברו אחד המתפללים. כעבור זמן מה, הוא התייצב מול שליח המוסד לעליה ב'. "אנחנו מאתרים יהודים-אמריקאים שיודעים להפעיל אנייה, והבנו שיש לך ניסיון בתחום" הסביר לו האחרון את סיבת זימונו. "כמה משלמים?" הקשה מורי. "זה בהתנדבות" ענה השליח. "אז אני בפנים", השיב מורי. מורי היה אז בן עשרים ואחת, חייל משוחרר של צי הסוחר האמריקאי, שכל עתידו לפניו. התחנה הראשונה אחרי השחרור הייתה כמובן לימודים בקולג', כפי שמצופה מכל צעיר יהודי בן גילו. "אמי[�]

"מה זומם גאון ישראל?", תהה הפילוסוף האמריקני הנודע ויליאם ג'יימס, כשחזה בהמוני המהגרים היהודים שהצטופפו בלואר איסט סייד של מנהטן, ניו-יורק, בדמדומי המאה ה-19. ג'יימס הרחיק לראות. המפגש בין רבבות יהודי עיירות תחום המושב – שסבלו ממאות שנות אפליה – לערכי החירות והשוויון שהעניקה ארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, הוביל בהמשך לסיפור ההצלחה הבלתי נתפס של יהדות אמריקה. באחת ההסתעפויות של אותו סיפור, הופיעה חבורת אינטלקטואלים מטאורים – סופרים, מבקרים, פילוסופים, פובליציסטים, וחוקרים – שגדלו ברובם בשכונות עניות בעיר, והתחנכו בסיטי קולג' של ניו יורק. חברי קבוצה זו, שהשפיעו רבות על התרבות והפוליטיקה האמריקאית במהלך המאה ה-20, כונו לימים "האינטלקטואלים היהודים[�]

מספר חודשים לפני מותו הטראגי, ערך אמן הקרקס זישע ברייטבארט מופע לילי בעיר לובלין שבפולין. בצהרי אותו היום, בעודו זולל להנאתו מרק קרפלך וקישקע ממולא באחד מבתי האוכל של לובלין, החל להתאסף מחוץ למקום קהל יהודי רב, שביקש לחזות פנים אל פנים בגיבור הנערץ. חבורה של פולנים שנקלעה לאזור, ניגשה למעריצים היהודים, והחלה להתגרות בהם: "כלום מנדל בייליס בא לכאן שאתם כל כך עולזים?" משהבחין במחזה, יצא ברייטבארט מהמסעדה, והתנפל על הבריונים הפולנים, בעודו צועק לעברם: "ככה יעשה לאלה המהתלים ביהודים ובזישע ברייטבארט!". הסיבה שבחרנו לפתוח בידיעה שפורסמה בעיתון העברי "דואר היום", עיתונו של איתמר בן אב"י, ב-25 ביוני 1925,[�]