בלוג

מירה (מריה) סחנובסקי הייתה דמות מרתקת אך שנויה במחלוקת, שהייתה מוכנה ללכת רחוק מאד למען האידיאולוגיה. חייה הקצרים היו אפופי סודות ומסתורין. ילידת תחום המושב שהתאהבה במהפכה הקומוניסטית, עשתה קריירה צבאית מרשימה והפכה לאישה הראשונה בדרגה מקבילה לאלוף בצבא האדום. סיפורה הסתיים, כמו כל כך הרבה דומים, כשנפלה מתחת לגלגלי מכונת הטיהורים הרצחנית העיוורת של סטלין. סחנובסקי נולדה בשם מירה גץ. בטפסים רשמיים היא תמיד כתבה על עצמה שנולדה בווילנה בשנת 1897 במשפחה יהודית ממעמד הביניים ואבא שלה היה מורה פשוט בתיכון. בפועל, שנים רבות לאחר מותה התברר שאביה היה פקיד בכיר בממשל המקומי, מידע שהיה כנראה מזיק לה אם[�]

לקראת אמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת הוקם קיבוץ חדש בתל עבדון אשר בגליל המערבי. עמל רב הושקע בבנייתו אך לא נותר ממנו זכר – אלא על מסך הקולנוע בלבד. אותו קיבוץ הוקם על מנת שסופיה לורן, בשיא יופיה וחינה וזמן לא רב לאחר זכייתה באוסקר לשחקנית הטובה ביותר, תוכל לעכס בו במכנסונים זעירים וחולצה כחולה. כוכבת הקולנוע האיטלקיה היפהפיה נחתה בארץ ב-29 ביולי 1964 וטיילה כאן במשך עשרה ימים לפני תחילת צילומי הסרט "יהודית" שלשמם הגיעה. היא ביקרה בקיבוצים ובמחנה צבאי והזילה דמעות במוזיאון לוחמי הגטאות. בזמן שהותה כאן לנה הכוכבת בסוויטה של מלון דן כרמל בחיפה (צוות הצילום[�]

בשנים הראשונות אחרי מהפכת אוקטובר סבלה המדינה הסובייטית החדשה מרעב. הניסיון להחיל "מדיניות כלכלית חדשה" נכשל כישלון חרוץ ותושבי הערים והכפרים נאלצו לעמוד שעות ארוכות בתור כדי לקנות מוצרים בסיסיים כמו לחם, מלח, גפרורים, נפט לחימום ואם יתמזל מזלם, קצת דג מלוח. למרות הרעב, המשיך השלטון הקומוניסטי לייצא חיטה למדינות אחרות ולשדר כלפי חוץ תמונות הצלחה. אחת מתמונות ההצלחה האלה היו הקולחוזים, הלחם מילים "משק שיתופי" ברוסית. חברי הקולחוז לא קיבלו משכורת, אלא התחלקו בתוצרת וברווחים שקיבלו מהמדינה. כלפי חוץ זו הייתה אידיליה, אבל בפועל המדינה פשוט החרימה לאותם משקים כמעט את כל מה שאפשר: חיטה, בשר, עופות, ביצים ועוד,[�]

"אצלנו בבית לא דיברו על שום דבר שקשור לשואה או לפרעות", מספרת אילנה בר-גיל ממודיעין. "כשאמא התחילה לקבל רנטה מגרמניה הייתי בהלם. ואז לאט-לאט היא התחילה לספר. ב-1945 דינה, אמא שלי, הייתה בת 9, אמצעית בין ששה אחים ואחיות. היא לא זוכרת הרבה מהפוגרומים, אבל זוכרת שכל הזמן הייתה רעבה. הם חיפשו אוכל בפחים ויום אחד היא מצאה פרוסת לחם שהייתה עליה צואה של עכברים. אבל היא הייתה כל כך רעבה, שפשוט העיפה את הצואה עם האצבעות ואכלה את הלחם". לוב נכבשה על ידי הבריטים מהשליטה האיטלקית-גרמנית כבר בינואר 1943 והשליטה הבריטית ביטלה את חוקי הגזע, הדיכוי וההשפלה נגד היהודים[�]

דנה קסלר רוזאן בר בת 70. הזדמנות מצוינת להתבונן על היהדות המתוקשרת, מורכבת ונפיצה של אחת הנשים הכי משפיעות, שנויות במחלוקת ומצליחות לפרקים בעולם הבידור והטלוויזיה האמריקאי. למרות הקונצנזוס הגורף סביב חשיבותה בעולם הקומדיה האמריקאית, וגדולתן של העונות הטובות של הסיטקום פורץ הדרך שלה "רוזאן" – שרצה בהצלחה גדולה בשנים 1988-1997 ועל התפקיד שלה זכתה ב"אמי" ובגלובוס הזהב והייתה במידה רבה תמונת המראה של מעמד הפועלים האמריקאי ל"סיינפלד" הניו יורקית האליטיסטית – לקחת אותה ברצינות היה עניין שקשה לקחת ברצינות. ועדיין, גם כשהאמירות שלה היו מקושקשות, לא תמיד קוהרנטיות,  ולעיתים קרובות מופרכות, קפריזיות ובוטות, העולם הקשיב לה למעלה משלושים שנה.[�]

בסוכות מזמינים אושפיזין לסוכה. אושפיזין, כידוע, זה אורחים בארמית. על פי האמונה היהודית, בכל יום משבעת ימי החג מגיעים אושפיזין להתארח אצלנו בסוכה – אחד בראש והאחרים מתלווים אליו. סדר האושפיזין קצת משתנה בין המסורת האשכנזית לזו המזרחית. אברהם, יצחק ויעקב הם תמיד שלושת הראשונים, על זה אין ויכוח. אחר כך סדר המוזמנים מבין יוסף, משה, אהרן ודוד, קצת משתנה בין המנהג האשכנזי שהולך על פי הזוהר לבין המנהג הספרדי והחסידי שמתבסס על האר"י. יש גם כאלה שמזמינים את שלמה המלך בשמיני עצרת, או שומרים כסא לאליהו הנביא, כי חג בלי אליהו זה לא חג. ככה לפחות זה היה פעם,[�]

בין השנים 1502 ל-1504 ניהלה האינקוויזיציה בקורדובה חקירה נגד חואן דה-קורדובה ממברק (Membreque), שופט ואחד מנכבדי העיר. התארים הללו לא עמדו לזכותו כשנאלץ להתמודד עם האשמה חמורה, ברוח הזמן: הוא הואשם כי קיים את "צום היהודים" בביתו ועוד בחברת אנשים אחרים. כתב האישום התבסס על עדות השפחה המוסלמית שעבדה במשק ביתו של השופט. השפחה העידה כי בעל הבית ואורחיו רחצו, לבשו גלימות לבנות והאזינו יחד לדברי הרב שהיה ביניהם. החקירה, ככל הנראה, הייתה מבוימת. הנאשם הבין במהרה שאין טעם להגן על עצמו. יחד עם אורחי ביתו הם היו בין 107 בני האדם שנשרפו למוות באוטו-דה-פה (טקס הכפרה והענישה הפומבי). חלקם[�]

היו לה המון סיבות למה לא לנסוע למוסקבה. ישראל הייתה בת פחות מחודש, מלחמת העצמאות בעיצומה, והיא בעיצומה של שליחות לגיוס תרומות בארה"ב. את קייב, שאז עדיין הייתה חלק מהאימפריה הרוסית, היא עזבה בגיל 8 לארה"ב יחד עם משפחתה בחיפוש אחרי פרנסה וחיים חדשים. אפילו רוסית היא לא ידעה. ובכלל, סוף סוף יש מדינה יהודית עצמאית והיא רצתה לגור בישראל. מצד שני, היא הייתה שליחה ממושמעת ומסורה, אז אחרי כמה חילופי שיחות טלפון וחלופת מברקים עם שר החוץ משה שרת, גולדה מאיר נתנה את הסכמתה להתמנות לצירה של מדינת ישראל בברית המועצות. בספרה האוטוביוגרפי "חיי" היא מודה שקיוותה לחזור לישראל[�]

עדי אקוניס העיירה מאטרה שבדרום איטליה הייתה ידועה במשך שנים בכינוי הלא מחמיא "הבושה של איטליה". שום דבר בעיירה וסביבותיה לא הזכיר ולו במעט את האסתטיקה והיופי של איטליה. תושבי המקום השתכנו ב"סאסי" – מערות פרוצות ששימשו כוכי מחייה עוד מימי האדם הקדמון, נטולות תנאי מחיה בסיסיים – ללא אויר צח, במחיצת חיות משק, ביוב זורם וזוהמה שגרמה למחלות. בושה גדולה, כאמור. באיטלקית: vergogna nazionale. בטוויסט אירוני במידה של ההיסטוריה, אותן מערות הפכו לתפארתה וייחודה של העיירה והאזור. אז מתי חל המפנה ובעיקר בזכות מי? את המהפך חולל ספרו של הסופר והצייר היהודי קרלו לוי, "ישו עצר באיבולי" ("ארץ שכוחת[�]