מקורותיו של ה"סיגד", חגם המיוחד של בני קהילת ביתא ישראל, אינם ברורים לגמרי. על פי סברה אחת מקור החג במאה הששית, בסיומה של המלחמה בין הנוצרים ליהודים בתקופת שלטונו של גברה מסקל, מלך אריתריאה וצפון אתיופיה.
אולם האיזכור הכתוב הראשון לחג הסיגד הוא מהמאה ה- 15, בתקופה שבה קיסרים נוצריים רדפו יהודים וניסו לנצר אותם בכוח. לכן יש חוקרים הסבורים שזהו מקור החג, שכן חוגגים בו את חיזוק הברית היהודית.
את סיגד חוגגים 50 ימים לאחר חג סוכות, בכ"ט בחשוון. לפי המסורת האתיופית ביום זה התגלה אלוהים לפני משה. פירוש השם סיגד הוא "סגידה", והחג מסמל את הברית שבין עם ישראל לתורה. בדומה ליום הכיפורים זה יום צום, המתפללים לובשים לבן ועולים אל פסגת ההר, שמסמלת את הר סיני. הקסים (זקני העדה) מחזיקים ב"אורית" – ספר תורה כתוב בגעז. אחרי הקריאה באורית, פסוקי תהילים ותפילות, מתוודים המאמינים על חטאיהם ומבקשים מחילה. הטקס מסתיים בהבעת תקוה שבשנה הבאה יחגגו את סיגד בירושלים.
אחר כך יורדת העדה מן ההר בחזרה אל הכפר ושוברת את הצום. היהודים נהגו לנסוע למרחקים כדי להשתתף בחגיגות הסיגד. בישראל נוהגים לחגוג את החג בארמון הנציב בירושלים ובכותל המערבי. בשנת 2008 קבעה הכנסת את סיגד כיום חג רשמי, אולם למרבה הצער הוא כמעט ואינו מוכר מחוץ ליוצאי אתיופיה.