עדי אקוניס
העיירה מאטרה שבדרום איטליה הייתה ידועה במשך שנים בכינוי הלא מחמיא "הבושה של איטליה". שום דבר בעיירה וסביבותיה לא הזכיר ולו במעט את האסתטיקה והיופי של איטליה. תושבי המקום השתכנו ב"סאסי" – מערות פרוצות ששימשו כוכי מחייה עוד מימי האדם הקדמון, נטולות תנאי מחיה בסיסיים – ללא אויר צח, במחיצת חיות משק, ביוב זורם וזוהמה שגרמה למחלות. בושה גדולה, כאמור. באיטלקית: vergogna nazionale.
בטוויסט אירוני במידה של ההיסטוריה, אותן מערות הפכו לתפארתה וייחודה של העיירה והאזור. אז מתי חל המפנה ובעיקר בזכות מי? את המהפך חולל ספרו של הסופר והצייר היהודי קרלו לוי, "ישו עצר באיבולי" ("ארץ שכוחת אל", בגרסתו העברית) שיצא לאור לאחר מלחמת העולם השנייה והכה גלים בעולם בכלל ובאיטליה בפרט.
קרלו לוי נולד בשנת 1902 למשפחה יהודית עשירה ומשכילה מטורינו. בנסיעה לפריז שערך במהלך לימודי הרפואה שלו, התוודע ליצירותיהם של חיים סוטין ואמדאו מודליאני ואלה השפיעו על חייו וגיבשו את תפיסתו האמנותית, הפוליטית והאנטי-פשיסטית. לוי חזר לטורינו, השלים את התואר ברפואה והחל לשמש כעוזר מחקר במכון הקליני. כעבור שנה, משיכתו לאמנות גברה והוא החליט להתמסר לציור.
יצירותיו הראשונות, "דיוקנו של האב" ו-"עירום מלוטש" סידרו לו כרטיס כניסה לביאנלה בוונציה ב-1924. לוי הצטרף לאסכולה של פיימונטה, מחוז בצפון-מערב איטליה, תחת השם "ששת הציירים של טורינו". הודות לתנועה זו, הוא הציג את יצירותיו ברחבי איטליה ובמדינות אחרות.
עבור לוי וחבריו, האמנות הייתה חלק אינהרנטי מתנועת ההתנגדות האקטיבית לעליית הפשיזם האיטלקי ולפוליטיקה התרבותית שייצגה. לתפישתם, אמנות ופוליטיקה קשורות קשר בל יינתק, וקרלו לוי ניצל את ביקוריו התכופים בפריז – שהוצדקו במסגרת פעילותו כצייר – כדי לקיים ולטפח את הקשרים בין תא טורינו של התנועה האנטי-פשיסטית לבין הגולים הפוליטיים האיטלקיים. במקביל, הצטרף לוי לתנועה האנטי-פשיסטית האיטלקית "צדק וחרות" בשאיפה להביא למרד נגד הדיכוי הפאשיסטי וההסתה נגד התרבות.
ב-1934 נעצר לוי לראשונה ושנה לאחר שהוכתר כאויב המשטר, הוגלה לכפר אליאנו במחוז מאטרה שבדרום איטליה, כפי שנהגו להגלות את יתר אויבי המשטר לאזורים מרוחקים ונחשלים באיטליה שכונו "אזורי הגבול".
כשהגיע לוי לאליאנו הוא נחרד לנוכח תנאי החיים המחפירים של התושבים. רבים מהם חלו במלריה, ובוגר לימודי הרפואה העניק להם סיוע רפואי מציל חיים. עצם היותו רופא אפשרה ללוי לנוע מכפר לכפר במחוז, תחת מעקב צמוד של נציגי המשטר הפאשיסטי.
שלוש שנים שהה לוי בגלות בדרום איטליה, בה מצא מציאות הפוכה ואיומה לחיים בצפון – אוכלוסייה שחיה בעוני נורא, זוהמה, נבערות ותחת עריצות שלטונית.
מיד עם השלמת ריצוי עונשו ושחרורו מהגלות, חזר לוי לטורינו והחל לכתוב ממואר יוצא דופן, כזה המתאר עולם כמעט פרה-היסטורי על החיים בחבל מאטרה כפי שלא תוארו מעולם, חיזיון ששיקף את קץ הציוויליזציה, מציאות חשוכה שהאנושות לא הכירה עד אז.
הבחירה בשם הספר, "ישו עצר באבולי", נעשתה במטרה להדגיש כמה המקום נחשל ומוכה עד כדי כך שאפילו ישו לא רצה להגיע אליו. מלבד התיאורים הפיזיים על תנאי חייהם המחפירים של התושבים באותו חבל ארץ, מתאר לוי גם את ההבדלים הסוציולוגים בין תושבי הצפון והדרום באיטליה: המנהגים, הטקסים, האמונות המכושפות ובעיקר את העדר התקווה של תושבי האזור.
הספר יצא לאור עם סיום מלחמת העולם השנייה ונפילת המשטר הפאשיסטי ב-1945 והיכה גלים בדעת הקהל באיטליה. עקב יותר מ-20 שנות שלטון פאשיסטי והאיסור לפרסם את הנעשה תחתיו, הציבור לא יכול היה להיות מודע כלל למצב. תוך זמן קצר עמדה מאטרה בליבו של דיון ציבורי ופוליטי סוער באיטליה ולהתקוממות אזרחי איטליה נגד קורבנות האדם החיים במערות הסאסי.
התקשורת העולמית והאיטלקית לא פסקה מלעסוק בחשיפות של לוי בספר, ובזכות תיאוריו הקשים של על החיים במאטרה וההתקוממות האזרחית והתקשורתית נגד המצב, החלו השלטונות בהאצת פיתוח הדרום, נוסחו תכניות כלכליות לטיפול בבעיות הניקוז והביוב העברת התושבים לשיכוני קבע. השלמת התהליך לחיסול החיים במערות וניוד התושבים לשכונות מודרניות ארך אמנם כמה שנים, אך העיר החלה לשנות את תדמיתה ומהבושה של איטליה הפכה לסמל לצמיחה והתחדשות.
עם השנים האזור כולו הפך לפנינה. את המערות המטונפות החליפו מלונות בוטיק קטנים והפך לאתר מורשת עולמית של אונסקו. ב-2019 אף הוכרזה העיירה כבירת התרבות של אירופה לאותה שנה והיא מארחת פסטיבלים ואירועי תרבות שמושכים אליה מיליוני תיירים מדי שנה, כמו גם אתר צילומי סרטים מבוקש, למשל "הפסיון של ישו" של מל גיבסון שצולם באזור כתחליף לירושלים.
"ישו נעצר באבולי" נחשב ליצירת מופת ואף עובד לסרט קולנוע ולאחריו כתב לוי עוד מספר ספרים שזכו לביקורות אוהדות. לפרנסתו הוא שימש כעורך כתב העת Italia Libera וכתב בעיתונים ארציים משפיעים ופופולאריים כגון La Stampa. משם המשיך לוי את פעילותו הציבורית ולאחר שהצטרף למפלגה הקומוניסטית האיטלקית, הפך לסנאטור ב-1963 וכיהן בתפקיד במשך שתי קדנציות.
ב-4 בינואר 1975 נפטר קרלו לוי ברומא, אך על פי צוואתו הוא נקבר בטקס אשכבה יהודי בבית הקברות של אליאנו, כפי שהבטיח לתושביו – לחזור אליהם, אם לא בחייו אז במותו.
האיטלקים לא שכחו את קרלו לוי ואת תרומתו האדירה לדרום איטליה. הבית שבו התגורר במאטרה הפך למוזיאון המציג את יצירותיו המקוריות של לוי כמו גם מכתבים, ציורים וליטוגרפיות. מוסדות חינוך ותרבות רבים ברחבי איטליה וסיציליה מנציחים את שמו ובמחוז מאטרה, באתרים רבים המוזכרים בספר מוצבים שלטי הסבר על המקום יחד עם ציטוטים ותיאורים פרי עטו של לוי.