לא במקרה "אגדות החורבן" מופיעות בתלמוד במסכת גיטין. אסופות הסיפורים שמתארים את הריקבון המוסרי שפשט בירושלים לפני החורבן מסמלים את גט הכריתות שנכרת בין השלטון לעם, ובין האליטה המנותקת לרחוב הבוער. אלו חלחלו למטה, לכיכרות ולשכונות. האיבה בין איש לרעהו גדלה, האמון יצא לחל"ת, והשנאה וההסתה גזרו קופון פוליטי שהוביל למלחמת אחים ולחורבן. מי שרוצה להבין לעומק את המושג "אדם לאדם זאב" שיואיל בטובו ויקרא את הסיפור הקצר והמצמרר "השוליה והנגר" (גיטין נח', א') ויגלה לאלו דרגות שפל אפלות הגיעו היחסים בין אדם לחברו באותם ימים.
אנו נתמקד בסיפור שנסוב סביב אישה אחת, מרתא בת בייתוס שמה, צאצאית למשפחת בייתוס האריסטוקרטית. האלפיון העליון של ירושלים, גרסת שנת 70 לספירה. הדמיון לימינו על אחריותכם בלבד.
מי הייתה מרתא? התלמוד מספר לנו שהיא הייתה האישה העשירה בירושלים. את דרכה לשררת הכוח ולמנעמי הכבוד היא השיגה, כמה מפתיע, באמצעות הכסף, אחרי ששיחדה את המלך אגריפס השני למנות את בעלה, יהושע בן גמלא, לכהן גדול, האיש החזק ביותר בבית המקדש. הון-שלטון-כהן עליון.
עד כמה הייתה מרתה מפונקת וחזירית? המדרש באיכה רבה מספר לנו שבזמן שבעלה קרא בתורה ביום כיפור, הגברת ציוותה על משרתיה לפרוש שטיח מהאחוזה המשפחתית עד בית המקדש כדי שרגליה לא יתלכלכו חלילה מהאדמה המזוהמת, הואיל וביום הקדוש ישנו איסור נעילת הסנדל.
אבל הסיפור שלנו מתרחש בימי חורבן בית שני – רגע לפני שכותרות הסיום יורדות על ביתו הלאומי של העם היהודי בארץ ישראל למשך אלפיים שנה – ומחוץ לחומות ממתין המצביא הרומי הדגול, טיטוס, וחייליו שמכתרים את העיר ונושאים בקרבם את וירוס התרבות ההלניסטית האלילית, המאיימת על המונותיאיזם היהודי של בית המקדש.
העיר ירושלים בבידוד. אין יוצא ואין בא. אט אט המציאות מאחורי החומות קורסת לתוך עצמה עקב מלחמות פנימיות בין פלגים קיצוניים. האנרכיה משתוללת, ואין הסכמה לא על הנהגה משותפת ולא על פרויקטור שישליט סדר ויקבע מדיניות אחידה. כנופיות אלימות מטילות אימה על יושבי העיר, הדם נשפך ברחובות, ובשיא האירועים קיצונים מעלים באש את מחסני התבואה, שם מאופסן המזון לשעת חירום.
בעקבות שריפת מחסני המזון טבעת הרעב נסגרת על תושבי העיר. זה לא חרטא, פשוט אין מה לאכול. בעיר התחתונה אנשים גוועים ברעב, ילדים עזובים מחטטים בזבל, ואמהות נלחמות עד מוות עבור פת לחם לעוללים הקטנים. בעיר העליונה, השבעה והמנותקת, העניינים כרגיל. בינתיים.
מרתא שלנו יושבת באחוזתה שבעיר העליונה, אטומה לחלוטין לגיהינום המתחולל בעיר התחתית. ברגע של חוסר מודעות קיצוני, היא מצווה על משרתה לצאת לשוק כדי לקנות עבורה סובין – מזון מעודן ויוקרתי באותם ימים. כעבור זמן מה המשרת חוזר ובפיו הבשורה: אין סולת, יש רק קמח. אם אין סולת, צורחת עליו הבוסית, תביא קמח. וכך חוזר חלילה. המשרת יוצא לשוק ובכל פעם נגמר המלאי, עד שמרתא מתפשרת ומוכנה לרדת הכי נמוך. היא מצווה על משרתה לקנות לה קמח שעורים.
אבל גם ההשפלה באכילת לחם עוני, אינה עוצרת אותה. המשרת חוזר, שוב, בידיים ריקות. אין כלום גברתי, הוא אומר בקול רועד. גם לא קמח שעורים. מלאי המזון נגמר. כיכר השוק ריקה.
מרתא כועסת. מרתה זועמת. עד כדי כך היא רותחת שהיא רצה החוצה לרחוב בלי לשים לב שהיא, אבוי, יחפה. "הייתה חלוצת נעל", מספר התלמוד, "אמרה: אצא ואראה אם אמצא דבר לאכול, התיישב לה גלל ברגלה ומתה. קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי: "הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ".
הו האירוניה. הנה היא, הגברת הנכבדת, אשת הכהן הגדול, יוצאת יחפה מביתה אל הרחוב מוכה הרעב. והנה, הרגל החשופה שהייתה מורגלת בשטיחים, אפילו ברחוב, נתקלת במציאות הקשה – גללי צואה. ובנמשל: המציאות. לא הרעב הוא שהוביל למותה של מרתא, אלא קושי המיוחד לה, למי שהורגלה לחיות בארמון, מנותקת מהחיים האמיתיים. כמה טראגית היא דמותה, שמצאה את מותה מחמת עידונה המוגזם, אחרי שדרכה על חרא. אפילו את השבר הזה היא אינה יכולה לסבול, ללמדכם כמה פתולוגי הניתוק שלה מהמציאות. מי ששהתה כל חייה בבועה מוגנת, אינה יכולה לחיות במציאות, כי שם במציאות, כמה מפתיע, גם גללי בהמות הם חלק מן הרחוב.
התלמוד ממשיך וחושף אותנו לרגעים האחרונים בחייה של מרתא: "כאשר מתה הוציאה כל כספה וזהבה וזרקה אותו בשוק, אמרה: למה אני צריכה אותו. ועל זה נאמר: "כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ".
מרתא בן בייתוס, האישה שתפרה לבעלה את הג'וב היוקרתי ביותר בירושלים, הגברת העשירה ביותר בעיר, מבינה ששום הון שבעולם לא יסייע לה כעת. הערכים שטענו אותה במשמעות – הכסף והכבוד – כבר אינם מטבע עובר לסוחר, משום שאין סוחר ואין סחורה ואין כבוד. מה היא עושה? מתוך ייאוש היא זורקת את כל הכסף והזהב שלה בכיכר השוק. העוצמה והשררה, שאפשרה את ההסתגרות והריחוק מן הרחוב, מחיי בני האדם, מושלכת כעת בלא חפץ אל אותו רחוב עצמו.
"כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ". הדמיון לימינו, כאמור, על אחריותכם בלבד. צום קל ומשמעותי לכולם.