לפעמים צריך להגיד גם את המובן מאליו, כפי שאמר ראש ממשלת ישראל לשעבר, מנחם בגין. קחו לדוגמא את השפה העברית. כיום זה מובן מאליו עבורנו לקשקש בעברית, לקלל בעברית, לקטר בעברית ולקבל SMS…סליחה, מסרון, בעברית. אבל לפני מעל מאה שנה, כשחלק גדול מבני עמנו הצטופפו אי שם בין הים הבלטי לים השחור, הדיבור בעברית לא היה מובן מאליו כלל וכלל. להיפך. באותם זמנים העברית הייתה שפה מאובנת ודלת הבעה. "לשון קודש" כינו אותה. מילותיה עיטרו בעיקר גווילי סידורי תפילה מתפוררים ומשפטיה קובצו לתפילות שנישאו בגרון ניחר בקבלות שבת וימים נוראים.
בעידן ההוא גבולות העברית הסתיימו בתחומי בית הכנסת, ואילו מחוץ למתחם הקדוש – ברחובות, בשווקים, בתיאטראות ובבתי המרזח – שלטה שפה אחרת: היידיש. שפת התגרנים והרוכלים, שפת החנוונים והעגלונים. שפת האם, ה"מאמע לושן", בה פטפטו דורות על גבי דורות של יהודים, עד ימי המלך קזימיר הגדול, שבראשית המאה ה-14 הזמין את בני העם הנבחר להתיישב בערבות פולין, שהפכה במרוצת השנים ל-"יידישע לאנד" (מיידיש – ארץ היהודים).
נשאלת השאלה: אם היידיש הייתה השפה המדוברת בגלות, מדוע טרחו בכירי סופרי היידיש לארגן את ועידת צ'רנוביץ, רק כדי להכריז בסיומה את המובן מאליו. כלומר, שהיידיש ולא העברית היא השפה הלאומית הבכירה והבלעדית של העם היהודי? כדי להשיב על שאלה זו, נצטרך לחזור למזרח אירופה בראשית המאה ה-20, ואל מה שנהוג לכנות בדברי ימי ההיסטוריה היהודית כראשיתה של "מלחמת הלשונות".
שתי שפות, עם אחד
בראשית המאה ה-20 התבסס השימוש הספרותי ביידיש על בסיס אידיאולוגי חדש שכונה לימים: "יידישיזם". היידישיזם היה כרוך בהשתחררות מתחושת הנחיתות הלשונית, שליוותה את מיטב יוצרי ספרות היידיש במאה ה-19 לעומת השפות המקומיות: רוסית, פולנית וגרמנית. המהפך התודעתי שעורר היידישיזם שינה את הסטטוס של היידיש מדיאלקט לשוני, ובלעז "ז'רגון", לשפה לאומית יהודית, שבה נוצרת והולכת תרבות יהודית חילונית מודרנית.
היידישיזם נתקל בהתנגדות מצדדים שונים, בעיקר מצד התנועה הציונית. הסיבה לכך נעוצה בכך שאחד ממפעליה המרכזיים של התנועה הציונית היה החייאת השפה עברית, שקמה כעוף החול אחרי אלפיים שנה וחידשה את נעוריה כשפת דיבור וכתיבה.
הופעתם של היידיש והעברית בעת ובעונה אחת על בימת ההיסטוריה כשפות מכוננות תרבות לאומית בסוף המאה ה-19, הובילה סופרים רבים וטובים, כמו למשל שלום יעקב אברמוביץ' (מנדלי מוכר ספרים) ויוסף חיים ברנר להתנסות בכתיבה בשתי השפות, אבל מאחר ובאותם ימים השפה נחשבה לסממן לאומי מובהק, והיהודים ביקשו לכונן לעצמם זהות לאומית, נוצר מצב בעייתי בו היה צריך להחליט מי מבין השתיים תהיה השפה הרשמית הלאומית. זה היה הרקע לכינוסה של ועידת צ'רנוביץ.
ועדת הסופרים התכנסה בסוף אוגוסט 1908 בעיר צ'רנוביץ (אז בשטח האימפריה האוסטרו-הונגרית, היום אוקראינה) באולם תיאטרון, שהיה "מלא וגדוש בנשים היפות ביותר, מקושטות וענודות במיטב תכשיטיהן", כפי שתיאר המחזאי הצעיר מיכאל וייכרט. יוזם הכנס היה הסופר נתן בירנבוים, שהתחיל את דרכו כציוני ובהמשך עבר למחנה היידישיסטים (יציבות לא הייתה אחת מתכונותיו הבולטות של בירנבוים. בשליש האחרון לחייו הוא התחרד והפך למזכיר מפלגת "אגודת ישראל").
מטבע הדברים הזמין בירנבוים לכנס בעיקר סופרים יידישיסטים מובהקים. אלו קבעו בסיום הכנס שהיידיש היא מהיום והלאה השפה הרשמית של היהודים וכי גם התנ"ך, ספר הספרים העברי, יתורגם ליידיש. הגדיל לעשות בכיר סופרי היידיש, י.ל פרץ, שהופעתו הבטוחה, קולו הרועם ושפתו הנוצצת ריתקו את קהל המאזינים, כשקבע כי "הוועדה מכירה ביידיש כלשונו של העם היהודי ודורשת את אחדות היהודים בלשון היידיש ותרבותה".
הכרזתו של פרץ הייתה לא פחות מעילה למלחמת שפות, ולמעשה מרגע זה החלה "מלחמת הלשונות" שהסעירה את התרבות היהודית המודרנית, עד לשואה ולהקמת מדינת ישראל.
גצים עפים על גבי שערי העיתונים
בעקבות ההכרזה של ועדת צ'רנוביץ, התייצבו שני הצדדים אחד כנגד השני באגרופים קפוצים ורשף בעיניים. שתי הקבוצות החזיקו עיתונים וכתבי עת והיו חברים במפלגות יריבות: היידישיסטים הגיעו מתנועת "הבונד" הסוציאליסטית שכפרה ברעיון הציוני וביקשה לכונן בגלות ישות לאומית ששפתה הרשמית היא יידיש (בראשית המאה ה-20 תנועת "הבונד" הייתה גדולה מהתנועה הציונית, והיריבות המרה בין התנועות קרעה לשתיים משפחות וקהילות שלמות).
כנגדם עמדו כאמור, חברי התנועה הציונית, שטענו כי היידיש מסמלת את היהדות הגלותית, המנוונת והמתרפסת, וכי לא ניתן להחיות את הרעיון הציוני ללא החייאת שפתו המקורית של העם היהודי, הלא היא העברית.
הצד העברי נשען על מפעלו של המו"ל אברהם לייב שקלוביץ', הידוע בכינויו "בן אביגדור", אשר נחשב לסנדק העיתונות והספרות העברית. בן אביגדור ייסד בוורשה את קבוצת "צנטרל", תאגיד תקשורת עברי, שתחתיו פעלו שתי הוצאות לאור מרכזיות – "הוצאת אחיאסף" ו-"הוצאת תושייה" בהם כתבו מיטב הכותבים העבריים של התקופה, כמו חיים נחמן ביאליק, דוד פרישמן, אורי גנסין ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שנחשבו בצדק לדור המייסדים של הכתיבה העברית (אגב, אחיינו של בן אביגדור היה נחום גולדמן, ממייסדי מוזיאון בית התפוצות). עיתונים עבריים נוספים שפעלו בוורשה היו היומון הפופולארי "הצפירה", שעורכו המיתולוגי, נחום סוקולוב, נחשב לאבי העיתונות העברית, ו-"השילוח" כתב עת אליטיסטי שנוסד על ידי אחד העם.
בצד של עיתונות היידיש עמדו תותחים כבדים לא פחות: היומן "היינט" ("היום") שישב גם הוא בוורשה והחזיק בשיאו 150,000 מנויים, והיומון "מאָמענט" ("רגע") שכותבו הקבוע היה סופר היידיש הדגול, שלום עליכם, ובהמשך כתב בו גם זאב ז'בוטינסקי. ב-"היינט" אגב, כתב שנים מאוחר יותר עזריאל קרליבך, שעלה לארץ ערב מלחמת העולם השנייה והקים מאוחר יותר את עיתון "מעריב" בעיר העברית הראשונה, תל אביב.
בעקבות ועדת צ'רנוביץ' התנהל קרב בוץ מלוכלך בין מערכות העיתונים. התגובות מצד חסידי העברית היו חריפות ועוקצניות. "צריך אני להודות שכל ה'שאלה' הזאת על דבר 'הלשון הלאומית' המעוררת בעת האחרונה 'ויכוחים נלהבים' בכתבי העת ובאספות – נראית לי ראויה להיות נושא לפיליטון יפה", לגלג אחד העם מעל דפי "השילוח", והוסיף כי העברית היא השפה הלאומית היחידה של היהודים ושהיידיש היא "ז'רגון הולך ונעלם". החרה החזיק אחריו העיתונאי זלמן אפשטיין, שקבע גם הוא מעל דפי "השילוח" כי "בגוויל אחד של ספרי התורה והנביאים יש יותר קולטורה לאומית ישראלית, יותר הכרה עצמית ואף יותר גובה אנושי ויפעת עולמים, מבכל מה שנכתב ביידיש מיום היוולדו ועד היום הזה".
איש "הצפירה" צבי שרפשטיין הוסיף דלק למדורה כשכתב כי "אנחנו המאמינים בכוח החיים של העם היהודי איננו מפחדים מפני איזו החלטה שנתקבלה על ידי אנשים אחדים, שונאי השפה העברית". המחזאי הנודע ש. אנ-סקי (מחבר המחזה המפורסם "הדיבוק") סנט ביידישיסטים על דפי השבועון העברי "הד הזמן" כשכתב כי "האסיפה הצ'רנובאית היא שגיאה גדולה אחת. שיגעון נורא היה מצדה לקבל החלטה כזו שקִבלה על דבר השפה העברית…השפה העברית הייתה שפתנו הלאומית והיא תהיה כזאת גם להבא". אגב, לימים ימצא את עצמו אנ-סקי חולק מצבה אחת יחד עם יריבו, סופר היידיש י.ל פרץ, בבית הקברות היהודי בוורשה.
עיתונות היידיש לא נותרה אילמת והשיבה מלחמה שערה. איש היומון "היינט", משה קליינמאן, כתב מעל גבי העיתון הנפוץ כי "ביידיש מוכרח כל יהודי להכיר כלשון לאומית… ואילו בעברית אין הכרח להכיר, מותר להתייחס אליה כאל דבר זר, מותר לשנוא אותה ואף ללעוג לה ואף על פי כן להישאר יהודי כשר". אסתר פרומקין, חברת מערכת עיתון היידיש "דער עמעס" ("האמת") כתבה כי "חשיבותה של העברית כערך זיכרון היסטורי בלבד…הקמתה לתחייה אינה אלא אוטופיה". הוסיף עליה הפובליציסט מתתיהו מייזס שטען כי "העברית היא רק שפת הספר ואינה מוכשרת להיות בת-קול של הרחוב והחיים. לכן ריקה היא היגיעה ליצור בה ספרות יפה. חסר לה המצע הנפשי, ההזדווגות הרגשית של הנשמה עם הלשון". פואטי. אפילו מחייה השפה העברית אליעזר בן יהודה כתב בעיתון "הצבי" כי לצערו נכון לעת הזאת החלטת הועדה מפוכחת וכי היידיש היא: "הלשון הלאומית של רוב מניין ורוב בניין של העם היהודי…הלשון היהודית האשכנזית היא כוח עצום, כוח של לשון עממית של מאות בשנים".
למרות מחאותיה של העיתונות העברית, בסיבוב הראשון של "מלחמת הלשונות" חסידי היידיש יצאו כשידם על העליונה. אבל יהודים, כידוע, חובבים מחלוקות, והסכסוך המר, מן הסתם, לא הסתיים בשנת 1908 בצ'רנוביץ, אלא נמשך עוד שנים רבות – לא רק בפולין, אלא גם בארץ ישראל. על כך, בפרק הבא.