"הוא היה גיבור, הוא קרא לדרור, כל העם אהב אותו, הוא היה גיבור". בשנת 1930 חיבר סופר הילדים לוין קיפניס את שירו המפורסם "בר-כוכבא". קיפניס צייר את בר-כוכבא כסוג של צ'ה גווארה, הגרסה הנימולה: גבה קומה, בנוי לתלפיות, דוהר על אריה שואג – ביד אחת מכפכף את הרומאים וביד השנייה מנופף בדגל החירות. השיר נכנס מיד לפלייליסט של כל תנועת נוער יהודית שכיבדה את עצמה. עד מהרה גורי חלוצים בארץ ישראל חונכו על ברכי גבורתו של בר-כוכבא, שהפך למנהיג נערץ – ונכנס, יחד עם מתתיהו ובניו החשמונאים, לפנתיאון הגיבורים הלאומיים של העם היהודי.
האריה השואג, שבהמשך יגויס לטובת סיפור גבורת לוחמי תל-חי, משמש כבן לוויה קבוע בסיפורים אודות בר-כוכבא. מפתיע עד כמה שזה נשמע, לוין קיפניס לא למד את סיפור האריה ממקורות אמינים, אלא לקח אותו משיר של שאול טשרניחובסקי, שלקח אותו מחיבורו של המתרגם והסופר קלמן שולמן, שהמציא את סיפור האריה ממוחו הקודח ברומן היסטורי שכתב בשנת 1858, בשם "הריסות ביתר".
הגלוריפיקציה שנבנתה סביב דמותו של בר-כוכבא לא נולדה יש מאין. 32 שנים לפני השיר של קיפניס, נשא מקס נורדאו את נאום "יהדות השרירים" המפורסם שלו. בנאום ביטא נורדאו את שאיפתו ליצור יהודי חדש – חזק, אמיץ עשוי ללא חת – שנוצק בדמותם של המקבים ובר כוכבא. קריאתו של נורדאו נפלה על אוזניים קשובות. לא חלפו מספר שבועות ובברלין נוסד מועדון התעמלות יהודי בשם "בר-כוכבא", הראשון מבין רבים שיקומו אחריו באירופה.
אז מי היה בר-כוכבא? מה אמיתי לגביו ומה מיתוס? והאם הוא ראוי לדברי השבח וההלל שהרעיפו עליו ענקי רוח היהודים של העת החדשה?
בסביבות שנת 131 לספירה גזר הקיסר הרומאי אדריאנוס שתי גזרות נגד היהודים. הראשונה, איסור לערוך ברית מילה והשנייה – הקמת עיר אלילית בשם "איליה קפיטולינה" על חורבות בית המקדש בירושלים (בשנת 70 הרומאים החריבו את בית המקדש). גזרותיו של אדריאנוס נחתו על העם היושב בציון כרעם ביום בהיר, בתקופה רגישה בה התחולל משבר מנהיגותי – אחרי פטירתו של נשיא הסנהדרין רבן גמליאל ולפני עלייתו לנשיאות של בנו, רבן שמעון בן גמליאל.
באותו זמן התפצלה ההנהגה הריכוזית למספר "חצרות": רבי עקיבא בלוד, רבי אלעזר בן עזריה בציפורי, רבי טרפון ביבנה ועוד. ביזור השלטון הוליד חיכוכים בין המנהיגים השונים והוביל לרפיון הנהגתי. אקלים פוליטי זה היה הרקע להופעת חבורות ליסטים (שודדים) יהודים שעסקו בשוד ורצח – אבל לא מתוך מניע פלילי, אלא מתוך אידיאולוגיה למרוד ברומאים לאחר גזירות אדריאנוס. התופעה, כך מסתבר, זכתה להסכמה שבשתיקה ולקריצת עין מצד מנהיגי העם וחכמי התורה. החוקר גדליה אלון כינה אותה "ליסטות מדינית". כלומר טקטיקה של פעולות גרילה יזומות כנגד הצבא הרומאי המסודר והמאומן.
בניגוד להיסטוריון יוסף בן מתתיהו שהעניק לנו תיאור מפורט על המרד הגדול של היהודים ברומאים בשנת 70 לספירה, מרד בר-כוכבא שפרץ בשנת 132 דל במקורות. אנו יודעים עליו בעיקר מספרות חז"ל, ממטבעות כסף שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות וממקורות רומיים מאוחרים. אחת הסברות המוצקות קובעת כי שמעון בר-כוסבא (השם "בר-כוכבא" הופיע מאוחר יותר במקורות נוצריים ומאז השתרש בטעות) היה פעיל באחת מקבוצות הליסטים הללו ועד מהרה התרכזה המרידה סביב מנהיגותו. שמעון בר-כוסבא לא נולד למשפחת כוהנים מיוחסת, או גדל במשפחה עם מסורת הנהגתית. כנראה בעזרת כריזמה מיוחדת במינה כבש את לב העם, ובמיוחד את ליבו של רבי עקיבא, ראש חכמי ישראל, שהכריז עליו כעל לא פחות מהמשיח.
אבל מסתבר שרבי עקיבא לא היה בקונצנזוס. במסכת תענית מסופר על רבי יוחנן בן תורתא שנהג להתריס כלפי רבי עקיבא, בכל פעם שהאחרון הכריז על משיחיותו של בר-כוכבא: “עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד (המשיח) לא בא”. בכלל, ספרות חז"ל נעה בין התפעלות מאומץ ליבו של בר-כוכבא לרתיעה מאכזריותו. כך למשל מסופר שמבחני הקבלה לצבאו כללו דרישה מהמתגייסים לקטוע אחת מאצבעות ידם. בלחץ החכמים הסכים בר-כוכבא להחליף את המבחן באחר: עקירת ארז מן הלבנון תוך כדי דהירה על סוס.
בהמשך חז"ל שתקו בכל הנוגע לבר-כוכבא, וכך גם לגבי ל"ג בעומר שלא הוזכר כלל בקורפוס החז"לי כחג מועד. המקור הראשון לציון המועד הופיע רק במאה ה-12, שהוכרז כיום שמחה על הפסקת המגיפה בקרב תלמידי רבי עקיבא. כעבור 400 שנה, עם הופעת ספר הזוהר, התקבל ל”ג בעומר (בטעות) כציון יום פטירתו של רשב”י. רק במאה ה-19 הוא הפך לחג לאומי, כאמור בזכות התנועה הציונית.
המרד שהנהיג בר–כוכבא היה אמנם כישלון ברמת התוצאה: מאות אלפי יהודים נהרגו והגזרות של אספסיאנוס לא התבטלו. מנגד, למען ההגינות חייבים להודות שהאיש היה כנראה אסטרטג ואיש צבא מבריק, שהנחיל לרומאים אבדות כבדות. שלוש שנים הוא החזיק מעמד מול כוח אדיר שמנה 11 לגיונות, שליש ממצבת הצבא הרומי. רק לסבר את האוזן, את המרד הגדול דיכאו הרומאים באמצעות ארבעה לגיונות בלבד.
פציפיסטים גמורים יאמרו שלא שווה לאבד חיים בשביל אף אידיאולוגיה. אבל היהודים שאחרי חורבן הבית לא היו פציפיסטים גמורים. האימפריה הרומית ביקשה לכפות עליהם את התרבות ההלניסטית ולמחוק את דתם היהודית, שבאותם ימים נטולי מקדש, הייתה תכלית חייהם.
אז האם בר כוכבא היה גיבור לאומי או הרפתקן חסר אחריות? כנראה שבדומה לפראפרזה על תעלומת זהות סגנו, גם שאלה זו תישאר ללא מענה ודאי.