בלוג

חתן פרס נובל לספרות, ש"י עגנון, מוכר כמובן היטב בזכות הפרוזה והסיפורת שכתב, אבל אחד מכתבי היד המונומנטליים שיצאו תחת ידו, אולי הפרויקט הגדול והשאפתני ביותר שהוא חתום עליו, היה דוקא אנתולוגיה – או "ילקוט" כפי שהסוגה נקראה בזמנו – שפורסמה ב-1938. עגנון איגד וערך את האסופה "ימים נוראים" המכילה סיפורים ומדרשים לראש השנה, ליום הכיפורים ולעשרת ימי תשובה, כאוצר של חוכמה יהודית להרהור, תשובה והתחדשות בימים הנוראים, והיא הוזמנה על ידי הוצאת שוקן בברלין במטרה להביא את כתבי הקודש לקהל קוראים רחב. בהקדמה לספר פירט עגנון את המקורות שהשתמש בהם: "למען אחי ורעי המבקשים לדעת ענייני ראש השנה ויום[�]

נסים יוסף דאוד, שתרגם את הקוראן לאנגלית באמצע המאה ה-20, לא היה כמובן המתרגם הראשון של ספר הקודש של האסלאם לשפה האנגלית, אבל הוא חתום על התרגום הנפוץ והפופולרי ביותר. כך, אחד האנשים להם מגיע הקרדיט הגדול ביותר בהנגשת התרבות האסלאמית למערב היה יהודי. אותו יהודי נולד בבגדד, עיראק, למשפחת יהודה – משפחה יהודית ותיקה ומכובדת שעזבה את ארץ ישראל לפני חורבן בית המקדש – אך שמו הרשמי בתעודות היה נסים יוסף דוד. הוא שינה את השם דוד לתצורתו הערבית, דאוד, כשעבר ללונדון, ובהמשך אימץ את שם העט N.J. Dawood. דאוד היה חובב ספרות אנגלית מגיל צעיר ומעריץ נלהב של[�]

"הבנק שכן ברחוב הבטרק (רח' דוד של היום) באזור חנויות הירקות והבקלים, חנויות המכולת ומעורבות בתוכן חנויות הדגים. הבנק עצמו היה בין שתי חנויות של ירקות שארגזיהן תפסו חלק גדול של הרחוב. היית נכנס למבוא צר שבסופו היו כמה חדרים מרווחים בהם עסק אהרן ולירו בבנקאות", כך תיאר גד פרומקין בספרו "דרך שופט בירושלים" את בנק ולירו, הבנק הראשון בארץ ישראל. מייסד הבנק, יעקב ולירו, ממשפחת אנוסי ספרד, נולד באיסטנבול בשנת 1812. הוא קיבל חינוך יהודי מסורתי ובשנת 1835 החליט לעלות לארץ ישראל. הוא הגיע לירושלים בלי גרוש, עם תעודת הסמכה של שוחט ובודק, האפשרות היחידה למצוא פרנסה בקהילה היהודית[�]

סמי אלמגריבי היה איש של ניגודים. כוכב פופ מוקף מעריצות מחד, ופייטן בבית כנסת מאידך. לפעמים אפילו באותו הזמן. העובדה ששר במועדוני לילה ובבתי כנסת כאחד, לא היה הניגוד היחיד שהפגין. ברפרטואר אותו ביצע, ובהשפעות על הלחנים המקוריים שלו, הוא שילב שירים מרוקאים פופולריים (ישנים ובני תקופתו), מוזיקה אנדלוסית קלאסית ופזמונים ליטורגיים. במהלך הקריירה הארוכה שלו, אלמגריבי ריסק גבולות קשיחים בין מסורת למודרנה, בין חול וקודש, ובין יהודים ומוסלמים. על רבים מעטיפות אלבומיו הוא צולם בשחור-לבן, עם חליפה ועניבת פרפר, שיער מסורק למשעי ומשוח בברילנטין, ובידיו הוא מחזיק עוּד. אלמגריבי היה גבר נאה, אלגנטי, תמיד לבוש טיפ-טופ. לעומתם, כמו בסדרת[�]

בשבועות הקרובים צפוי לצאת  ספרו של מוריס קאר, “The Forgotten Singer: The Exiled Sister of I.J. and Isaac Bashevis Singer”, בהוצאת הספרים האמריקאית White Goat Press השייכת למרכז לספרי יידיש מאמהרסט, מסצ'וסטס. קאר נפטר כבר לפני 20 שנה ועתה מתפרסת הביוגרפיה הזו, בה הוא מבקש לעשות צדק היסטורי עם אימו, אסתר קרייטמן. הסופרת הנשכחת, שרק בעשורים האחרונים החלה לקבל הכרה בתור אחת הכותבות היהודיות הפמיניסטיות הראשונות, חיה בצלם של שני אחיה. הם לא תמכו בקריירה הספרותית שלה ולא עזרו לה כלכלית. אומרים שיצחק בשביס זינגר אף סרב לעזור לה להשיג ויזה לאמריקה. הוא אמנם הפך לכוכב ספרותי רק לאחר מותה,[�]

על מצבתה של ד"ר בת-שבע יוניס-גוטמן בבית קברות טרומפלדור במרכז תל-אביב אין תאריך לידה, אלא רק את תאריך העלייה שלה לארץ. כך היה נהוג בקרב אנשי העלייה השנייה: לזנוח את כל מה שגלותי מאחור ולהיוולד מחדש בארץ ישראל. ובכן, אחת הרופאות הראשונות של היישוב העברי נולדה ב-1 בינואר 1880 בכפר טרוטינה, דרום מערב האימפריה הרוסית דאז. אביה, שלמה, היה סוחר אמיד, משכיל עברי וחובב ציון, בעל מפעל למוצרי סדקית. הוא התחתן עם פייגה בת שמואל ליפשיץ מקישינב, גם היא ממשפחה ציונית בעלת ממון. כעבור מספר שנים עברה המשפחה לאודסה, כדי לאפשר חינוך טוב יותר לארבעת ילדיהם. בת-שבע למדה לימודים כלליים[�]

לפני כמעט 100 שנה החליטו קרוב לחצי מיליון יהודים שגרו בעוני בלואר איסט סייד של מנהטן ועבדו בה בתעשיית ההלבשה בתנאים מחפירים, שנמאס להם. אותם יהודים נמלטו לאמריקה מהאנטישמיות באירופה ועתה הם נאלצו להימלט שנית. הפעם הם ברחו מההזנחה והזוהמה של הלואר איסט סייד, והם לא ברחו כל כך רחוק. הם עברו צפון-מזרחה לברונקס, שם הם שאפו להקים לעצמם שכונה של בתים הראויים למגורים, ולבנות חיים חדשים. בשנות ה-20 של המאה שעברה החלו להיבנות בברונקס מספר שיכונים קואופרטיבים שסיפקו מגורים עבור פועלים יהודים חילונים וסוציאליסטים. השיכונים הקואופרטיבים הללו, שהיו ממוקמים בוואן קורטלנד וילג' שבשכונת קינגסברידג' בצפון-מערב הברונקס, אכלסו יהודים מחולקים[�]

"תמסרו להם במילים אלה: אני יהודי ואני מסרב", אמר סרן ליאו סקורניק כששמע על ההמלצה של הגרמנים להעניק לו את "צלב הברזל" על גבורתו בשדה הקרב. סקורניק, קצין רפואה בצבא פינלנד, ארגן פינוי של בית חולים שדה תחת הפגזה ארטילרית כבדה מהצד הסובייטי והציל את חייהם של כ-600 חיילי וורמאכט. הגרמנים דרשו את הסגרתו. "אתם לא באמת מצפים שאתן לכם את הרופא הטוב ביותר שלי?", ענה להם מפקדו של סקורניק, גנרל היילמאר. סקורניק לא היה היהודי היחיד שמצא את עצמו נלחם לצד הגרמנים. כמה ששנאו יהודי פינלנד את הגרמנים עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה זה כאין וכאפס לטינה[�]