אחת המחלוקות המפורסמות בתולדות המוסר מופיעה בגמרא במסכת בבא מציעא. שני אנשים הולכים במדבר וביד אחד מהם קיתון של מים ובו כמות מספיקה לאחד. אם שניהם יתחלקו וישתו – שניהם ימותו. אם ישתה רק אחד מהם – ישרוד.
בן פטורא אמר: מוטב שישתו שניהם וימותו, שלא יראה אחד במיתתו של האחר. רבי עקיבא אמר: חייך קודמים לחיי חבריך. בן פטורא הוא קומוניסט בנשמה שמטיף לשוויון עד מוות. רבי עקיבא, לעומתו, לא מתייפייף ואומר את המובן מאליו – אדם קרוב אצל עצמו ולכן בעל המימייה הוא זה שצריך לשתות את כולה ולחיות. ובכלל, למי זה יועיל אם שניהם ימותו בשם השוויון הקדוש?
בספרו "מכים שורשים" מביא הרב חיים נבון את דבריו המרתקים של הפילוסוף הבריטי ברנארד ויליאמס, שמחדד את תפיסתו של רבי עקיבא. לפי ויליאמס, הבחירה של מחזיק המימייה לשתות את המים קודמת לכל שיקול מוסרי, מאחר והיא נובעת מעצם הזהות העצמית שלו. כדוגמא מביא ויליאמס אדם שרואה שתי נשים טובעות בנהר, אחת מהן אשתו, והוא נאלץ לבחור את מי להציל. לפי ויליאמס הבעל – כל בעל – יציל קודם את אשתו, לא מכוח הכרעה מוסרית מושכלת, אלא מהטעם הפשוט שהיא, ובכן, אשתו. ישנו מוסר טבעי שקודם לכל אתיקה. בלי יחסי קרבה מיוחדים אלו, אומר ויליאמס, לא תהיה משמעות לזהותו ולחייו של אדם.
אבל מאחר ולא באנו ליהנות וכדי להקשות יותר, הנה עוד דילמה: כיצד היית נוהג לו אחת מהנשים הטובעות בנהר הייתה רעייתך והשנייה – אחותך? לא פשוט. ובכן הדילמה המוסרית האכזרית הזו הונחה לפתחו של יהודי חביב בשם דיוויד גרינגלאס – העד המרכזי באחת הפרשיות הסוערות ביותר שידעה אמריקה בשנות ה-1950: הוצאתם להורג של מרגלי האטום, יוליוס ואתל רוזנברג, היום לפני 66 שנה.
באותן שנים צץ באמריקה ענף ספורט חדש: ציד קומוניסטים. עד כדי כך עלה האורניום לראש של האמריקאים, שהם לא האמינו שהסובייטים הפרימיטיבים מסוגלים לייצר פצצת אטום בעצמם. והנה לפי מקורות זרים, זה מה שקרה. האמריקאים, בגאוותם כי רבה ומטופשת, היו משוכנעים שהרוסים הצליחו לייצר את הפצצה רק בזכות מידע סודי שהגיע אליהם מאמריקה. לא חלף זמן רב והמונח "מקרתיזם" ע"ש הסנטור ג'וזף מקראתי שעמד בראש הרודפים, חלחל לתודעה וחדר לסיוטים של כל אזרח אמריקאי שאי פעם העלה על דל שפתיו שביב של אהדה לתורה המרקסיסטית על כל גווניה.
במסגרת המאמץ הלאומי למיגור הקומראדים נתפס בינואר 1950 קלאוס פוקס, פיזיקאי יהודי שהיה חלק מצוות הפיתוח של פצצת האטום במעבדה הלאומית הגרעינית בלוס אלמוס, ניו מכסיקו. פוקס חשף לחוקריו את הארי גולד, כמי שהיה "הבלדר" שהעביר את המסמכים הסודיים לסובייטים. גולד חשף בחקירתו שורה של מרגלים, כולם יהודים, בהם גם בני הזוג יוליוס ואתל רוזנברג ומיודענו דיויד גרינגלאס, אחיה של אתל.
גרינגלאס שימש טכנאי פשוט בלוס אלמוס. כדי להתקבל לשם הוא הסתיר את נטיותיו הקומוניסטיות ועל פי החשד העביר לגיסו יוליוס רוזנברג, בעצמו קומוניסט אדוק, מסמכים סודיים על ייצור הפצצה. את הסודות, כך עלה מהחקירה, הקלידה אשתו של גרינגלאס, רות.
כשהבין כי החבל הולך ונכרך סביב צווארו, הציע גרינגלאס לחוקרים לשמש כעד מדינה. הוא עצמו טרם נשפט ורעייתו, אם שני ילדיהם הקטנים, מצאה את עצמה על סף העמדה לדין בגין מעורבותה בפרשה. בהופעתו בבית משפט במנהטן ב-1951 הדהים גרינגלאס את החוקרים כשגלגל את האשמה על אתל. אחותו, כך טען, ולא אשתו, היא זו שהקלידה את הסודות על פתקים. בעקבות העדות הדרמטית של גרינגלאס הורשעו הזוג יוליוס ואתל רוזנברג בריגול, והשופט ארווינג קאופמן, יהודי גם כן, גזר עליהם עונש מוות.
גזר הדין החמור עורר סערה עולמית והשוואות למשפט דרייפוס. אנשי רוח, אמנים וסופרים, ביניהם הצייר פאבלו פיקסו, הסופר דשיל האמט והמדען אלברט איינשטיין שלחו מכתבים למנהיגים אמריקאיים בתביעה להמתיק את העונש. הפילוסוף ז'אן פול סארטר כינה את גזר הדין "לינץ' חוקתי" וברחבי העולם – בלונדון, פריז ורומא – נערכו הפגנות ומחאות ענק.
אבל כלום לא עזר. ביום שישי, 19 ביוני 1953, עלו בני הזוג בצעד קל על הכיסא המחושמל בבית הכלא הידוע לשמצה במדינת ניו יורק, סינג סינג. בלחץ הקהילה היהודית הוקדמה ההוצאה להורג בכמה שעות, כדי למנוע חילול שבת. כן, גם לאירוניה אין קווים אדומים. ילדיהם של יוליוס ואתל, בני 6 ו-10, נותרו יתומים. "היה זה קיץ משונה, חם ומחניק. הקיץ בו חישמלו למוות את הרוזנברגים, ואני לא ידעתי מה אני עושה בניו יורק", תכתוב לימים הסופרת סילביה פלאת' בספרה המופתי "פעמון הזכוכית".
במסגרת הסדר הטיעון נשלח דיוויד גרינגלאס ל-15 שנות מאסר, אך יצא לחופשי כבר ב-1960. הוא שב לביתו ובארבעת העשורים הבאים ניהל חיים שלווים באזור ניו יורק. 60 שנה אחרי ההוצאה להורג, בשנת 2013, הודה שכדי למלט את רעייתו מאימת הדין, הוא האשים את אחותו, אתל, בהקלדת המסמכים. גרינגלאס הוסיף כי אין לו חרטות. "אשתי היתה חשובה לי יותר מאחותי או מהורי, בסדר? היא היתה אם ילדיי", אמר לעיתונאי סם רוברטס שערך איתו סדרה של ראיונות שקובצו בספר "האח: הסיפור שלא סופר על פרשת רוזנברג".
לפחות מבחינת הטכנאי היהודי מלוס אלמוס פיתרון הדילמה המוסרית היה חד – משמעי: הרעיה חשובה מהאחות.
לזכרם של יוליוס ואתל רוזנברג