אירועים

אירועים

תוצאות חיפוש

פוסטים אחרונים

פרסומים אחרונים

פוסטים אחרונים

שנים אחרונות

מוסקבה 1948, ערב ראש השנה, גולדה מגיעה לבית הכנסת. השאר היסטוריה

היו לה המון סיבות למה לא לנסוע למוסקבה. ישראל הייתה בת פחות מחודש, מלחמת העצמאות בעיצומה, והיא בעיצומה של שליחות לגיוס תרומות בארה"ב. את קייב, שאז עדיין הייתה חלק מהאימפריה הרוסית, היא עזבה בגיל 8 לארה"ב יחד עם משפחתה בחיפוש אחרי פרנסה וחיים חדשים. אפילו רוסית היא לא ידעה. ובכלל, סוף סוף יש מדינה יהודית עצמאית והיא רצתה לגור בישראל.

מצד שני, היא הייתה שליחה ממושמעת ומסורה, אז אחרי כמה חילופי שיחות טלפון וחלופת מברקים עם שר החוץ משה שרת, גולדה מאיר נתנה את הסכמתה להתמנות לצירה של מדינת ישראל בברית המועצות. בספרה האוטוביוגרפי "חיי" היא מודה שקיוותה לחזור לישראל ולנסות לשכנע את שרת ואת בן גוריון לשנות את החלטתם, אבל ההודעה על המינוי שלה פורסמה כבר בשבוע הראשון של יוני.

עם זאת, למוסקבה גולדה הגיעה רק ב-2 בספטמבר, כי ביום האחרון שלה בניו-יורק היא הייתה מעורבת בתאונת דרכים, שברה רגל ונאלצה להתאשפז שבועות ארוכים. "קיוויתי לנוח בזמן הזה, אבל מכל מקום עטו עלי מצלמות ועיתונאים", היא סיפרה. בשנת 1948 לא היו הרבה נשים-שגרירות, אבל שגרירה שמייצגת מדינה קטנה שנמצאת במלחמה על קיומה ועוד בברית המועצות – זה היה סיפור לא קטן. היא כמובן הייתה יכולה לסרב, אבל הרגישה שפרסומים כאלה ישפיעו לחיוב על תדמיתה של ישראל בעולם והסכימה להתראיין לכל דורש.

טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. גולדה מאיר לוחצת את ידו של משה שרת לאחר שחתמה על מגילת העצמאות. משמאל, ראש הממשלה דוד בן גוריון (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)
טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. גולדה מאיר לוחצת את ידו של משה שרת לאחר שחתמה על מגילת העצמאות. משמאל, ראש הממשלה דוד בן גוריון (צילום: לשכת העיתונות הממשלתית)

בנוסף לעיתונאים, הציקו לה גם מישראל. היו שמועות שגולדה מזייפת את מצבה הרפואי ופשוט לא רוצה לנסוע. בסופו של דבר היא נאלצה לדרוש מהרופאים לשחרר אותה כדי שתוכל לחזור לארץ, עדיין לא מאבדת תקווה לבטל את המינוי שלה, ללא הצלחה. כדי להמתיק את הגלולה, שרת הציע לשלוח איתה למוסקבה בתור צוות דיפלומטי את בתה שרה ואת חתנה, זכריה.

כדי להראות כמו שצריך, "comme il fault", רכשו לגולדה מלתחה שלמה שהייתה ההיפך המוחלט מהגרדרובה היבשושית והבסיסית לה הייתה רגילה מהקיבוץ. וכך, בבוקר גשום של תחילת ספטמבר, המשלחת הישראלית נחתה במוסקבה.

בית השגרירה עדיין לא היה מוכן ולכן הישראלים שוכנו במלון. "בכל קומה במלון ישבה גברת חמורת סבר שתפקידה היה לשמור ולתת את המפתחות לחדרים, אבל היינו בטוחים שהיא גם מדווחת לקג"ב מה אנחנו עושים".

אחרי שהגישה את כתב האמנה שלה כשגרירה לשר החוץ הסובייטי, מולוטוב, גולדה ניגשה למשימה הכי חשובה: חידוש הקשר עם יהדות ברית המועצות. "כבר מההתחלה החדרים שלנו היו פתוחים למבקרים. קיוויתי שיהודים מקומיים יבואו לבקר, אבל לשווא. הגיעו אלינו עיתונאים, יהודים ולא יהודים מהשגרירויות האחרות, אנשי עסקים יהודיים ממדינות אחרות, אבל אף אזרח סובייטי, יהודי או לא יהודי".

בשבת הראשונה במוסקבה כל אנשי השגרירות הלכו לבית הכנסת הגדול במוסקבה. זו הייתה הפעם הראשונה אחרי שנים ארוכות שברחובות מוסקבה התהלכו אנשים עם טלית וסידור. ליד בית הכנסת חיכו כ-150 איש, כולם מבוגרים, שהופתעו מאד לראות את הישראלים. לצד התפילה המסורתית וברכות לשלטון הסובייטי, נשא הרב גם את הברכה לבריאותה של גולדה מאיר. "הופתעתי מאוד. ישבתי בעזרת נשים וכשהרב הזכיר את שמי כולם הסתובבו לכיווני, כאילו הם רוצים לזכור אותי. אף אחד לא אמר מילה".

אבל מה שקרה בדרך חזרה למלון גרם לגולדה לפרוץ בדמעות. איש מבוגר שחלף על פניה, נגע בזרועה כאילו במקרה, כשהוא לוחש לה "אני אלך קדימה ואת אחרי". ליד המלון הוא פתאום פנה לכיוונה וקרא בלחש "שהחיינו והגיענו לזמן הזה".

גולדה מאיר (מוקפת בעיגול) מוקפת באלפי יהודים מחוץ לבית הכנסת הגדול במוסקבה, בצילום שמאוחר יותר הופיע על גב השטר הנושא את דיוקנה. ראש השנה, 1948 (ויקיפדיה)
גולדה מאיר (מוקפת בעיגול) מוקפת באלפי יהודים מחוץ לבית הכנסת הגדול במוסקבה, בצילום שמאוחר יותר הופיע על גב השטר הנושא את דיוקנה. ראש השנה, 1948 (ויקיפדיה)

בדיוק חודש אחרי ההגעה של גולדה מאיר למוסקבה, ב-3 באוקטובר 1948, חל ראש השנה. "לבשנו את הבגדים הכי חגיגיים שלנו והלכנו לבית הכנסת. אמרו לנו שלהבדיל מהשבתות הרגילות, צפויים להגיע קצת יותר אנשים מהרגיל. אבל ככל שהתקרבנו, לא זיהינו את המקום. הרחוב היה מלא באנשים. היו כאן נציגים של כל הדורות: קציני הצבא האדום, זקנים, נוער, תינוקות על הידיים של ההורים שלהם. היו שם עשרות אלפי אנשים. בהתחלה אפילו לא קלטתי מה קורה ומי אלה. ואז הבנתי, הם הגיעו. יהודים טובים, אמיצים, הגיעו כדי להראות לנו את השייכות שלהם ולחגוג יחד איתנו את הקמת מדינת ישראל. הם הקיפו אותי, כמעט מחצו אותי, כמעט הרימו על הידיים, שוב ושוב קוראים בשמי".

בהמון היהודי שבא לפגוש את גולדה באותו ערב היה גם דוד חבקין, בחור בן 18, צלם חובב. כדי לראות טוב יותר את המתרחש הוא טיפס על גג אחד הבניינים וצילם כמה תמונות, ביניהן התמונה המפורסמת שהתנוססה על השטר הצהוב של 10,000 שקל ישן ומאוחר יותר, 10 שקל חדש עד אמצע שנות ה-1990 לצד הפורטרט של גולדה והכיתוב "שלח את עמי".

כדי להבין את המשמעות של המפגש הגורלי חייבים להזכיר את גורלם המר של היהודים תחת השלטון  הסובייטי – כשבונים עולם חדש, משליכים את השברים של העולם הישן ויחד איתו גם את פולחן הדת ואת התרבות היידית העשירה. עליך להיות נאמן למדינה סובייטית וזו תהיה הנאמנות הבלעדית.

מפגן האהבה לגולדה וההתרגשות שאחזה בנוכחים בבית הכנסת הגדול במוסקבה בתפילת נעילה של יום הכיפורים למשמע המילים "בשנה הבאה בירושלים", לא עבר בשקט מבחינת השלטונות הסובייטיים. סטלין לא היה מוכן בשום צורה להתעוררות התנועה הציונית בברית המועצות, ובמהרה הציונות הפכה למילת גנאי במרחב הסובייטי.

שטר של 10,000 שקלים (מאוחר יותר 10 שקלים חדשים) הנושא את דיוקנה של גולדה מאיר ובגבו הצילום ממוסקבה ובכיתוב "שלח את עמי"
שטר של 10,000 שקלים (מאוחר יותר 10 שקלים חדשים) הנושא את דיוקנה של גולדה מאיר ובגבו הצילום ממוסקבה ובכיתוב "שלח את עמי"

לא במקרה, כמה ימים לפני ראש השנה פרסם העיתונאי איליה ארנברורג, יהודי גם הוא, אבל כזה שנאמנותו לשלטון לא הייתה מוטלת בספק, מאמר בו נטען כי אם לא סטלין, לא הייתה קמה מדינת היהודים, אבל מצד שני, מדינת ישראל נחוצה רק ליהודים במדינות קפיטליסטיות, מדינות בהן פורחת אנטישמיות, והרי בברית המועצות לא יכולה להיות אנטישמיות כי כולם שווים.

במהלך שהותה במוסקבה גולדה נפגשה גם עם ארנבורג שניסה לדבר איתה ברוסית וכשהיא ענתה שאינה דוברת את השפה והציעה לו לעבור לאנגלית. ארנבורג הגיב בזלזול שהוא שונא יהודים שנולדו ברוסיה אך לא דוברים את השפה. גולדה לא נשארה חייבת וענתה שהיא מרחמת על יהודים שלא דוברים עברית או לפחות יידיש.

כעבור שבעה חודשים גולדה סיימה את תפקידה כשגרירה בברית המועצות כשנקראה על ידי דוד בן גוריון להצטרף לממשלתו כשרת העבודה. קשה לדעת במבט לאחור האם יכולה הייתה לצפות את הגזרות שיושתו על היהודים הסובייטיים שהגיעו לפגוש אותה באותם חגי תשרי בבית הכנסת במוסקבה, אבל עובדה היא כי אותם מפגשים התניעו שרשרת אירועים טרגיים: תחילה, הורה סטלין על פיזור הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, חבריו הואשמו בקוסמופוליטיות וקשירת קשר עם המערב, נשפטו במשפטי ראווה ובסופו של דבר הוצאו להורג. לאחר מכן גובשה עלילת "תיק הרופאים", שנועדה לחסל את צמרת הרופאים היהודים שהואשמו בקנוניה להרוג כביכול את סטלין עצמו. בתכנונו של אבי האומה היו עוד כמה רעיונות שנועדו לפתור את "השאלה היהודית" לשביעות רצונו, אבל ב-5 במרץ 1953 הרודן מת. רדיפות היהודים מצד הממשל הסובייטי המשיכו גם אחריו. על מנת לשרוד, בחרו יהודים רבים להסתיר במשך שנים או למחוק לחלוטין את זהותם ולא להעביר את הזיקה שלהם ליהדות ומדינת ישראל לדורות הבאים.

תכנון ביקור

שעות פתיחה

יום ראשון
17:00-10:00
יום שני
17:00-10:00
יום שלישי
17:00-10:00
יום רביעי
17:00-10:00
יום חמישי
20:00-10:00
יום שישי
14:00-10:00
יום שבת
17:00-10:00

סוגי כרטיסים

כרטיס רגיל
52 ש"ח
אזרח/ית ותיק/ה וסגל אוניברסיטת תל אביב
26 ש"ח
בעל/ת תעודת נכה, סטודנט/ית
42 ש"ח
דיגיתל
42 ש"ח
ילדים וילדות עד גיל 5
הכניסה חינם
חיילות וחיילים במדים
הכניסה חינם, בהצגת תעודה

סוכנים וקבוצות

טלפון

איפה אנחנו

קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, רחוב קלאוזנר, רמת אביב