במשך שלושה עשורים היה צמד קומי אחד בולט בעולם היהודי, שהתעלה מעל כל הצמדים וההרכבים האחרים – שמעון דז'יגאן וישראל שומאכר. הסיפור שלהם הוא לא רק על העולם האמנותי והבידורי שבו הם לקחו חלק, אלא גם הסיפור ההיסטורי של העם היהודי במאה ה-20. הרפרטואר שלהם כלל עשרות הצגות ביידיש (חלקן גם בעברית), והם עוררו שינויים תרבותיים בעולם היהודי האירופאי ובמדינת ישראל הצעירה, כפי שאף צמד תרבותי לא עשה לפניהם. דז'יגאן המשיך עוד 20 שנים נוספות.
דז'יגאן ושומאכר נולדו בעיר לודז' שבפולין – שמעון ב-1906 וישראל שלוש שנים אחריו. שניהם נחשפו בגיל צעיר יחסית לעולם תיאטרון היידיש שבתקופה זו כבר החל להתפתח באופן משמעותי. הרקע המשותף לשניהם היה גם העובדה שחשבו שכיהודים יש להם מחויבות כפולה – הן לשימור היידיש כשפת הדיבור והתרבות והן לרעיון הסוציאליסטי שהחל לתפוש תאוצה לאחר מלחמת העולם הראשונה.
באמצע שנות ה-20 הצטרפו דז'יגאן ושומאכר לקבוצה קטנה של שחקנים יהודים צעירים בלודז' שהחליטו להקים קולקטיב אמנים שזכה לשם "אררט". כפי שציין ד"ר דיאגו רוטמן במחקר שלו, השם לא היה מקרי – הבחירה בהר אליו הגיעה תיבת נוח באה לסמן התחלה חדשה ורוח חלוצית. כל החברים בקבוצת אררט היו צעירים יהודים עם להט מהפכני וסוציאליסטי, והמערכונים שלהם שיקפו רעיונות אלו. ההצגות של "אררט" לא דמו להצגות היידיש הישנות – השחקנים היו צעירים, הייתה השקעה ניכרת בתלבושות ובאיפור, והאנרגיות על הבמה היו יוצאות דופן.
בשנות ה-30 הקבוצה עברה להציג בוורשה ורעננה את הרפרטואר שלה. בין המופעים השונים, החלו להתבלט דז'יגאן ושומאכר כצמד קומי והחלו להעלות מופעים זוגיים. הבסיס להצגות שלהם היה דומה מאד לצמדים קומיים דומים שפרחו באותה תקופה בעולם. למעשה, הזכירו המופעים של דז'יגאן ושומאכר את הסרטים של לורל והארדי – "השמן והרזה" – שהיו הצלחה קופתית עצומה בקולנוע.
רעיון הצמד הקומי היה מבוסס כמעט תמיד על שני אישים שדומים אמנם בגילם ובמגדר שלהם – אך שונים בתכלית בכל היתר. כך דז'יגאן ושומאכר העלו מופעים שבהם תמיד שומאכר היה הדמות הרצינית, השקולה והמשכילה ואלו דז'יגאן היה בדמות האנרכיסט, בעל מנת משכל נמוכה ובדרך כלל גם גס רוח. האפקט הקומי נוצר כתוצאה מההבדלים בין השניים במופע, ובדרך כלל התבסס על כעסו של שומאכר על כך שדז'יגאן איננו מתנהג כמצופה ממנו בחברה מתורבתת.
היה קו דומה בין האופי שלהם בעולם האמיתי לבין הדמויות ששיחקו על הבמה. שומאכר היה אכן השקול בין השניים. הוא נחשב לאיש משפחה למופת, אדם שייחס ערך לדיוק ולתאריכים, ונחשב לאדם רציני יותר ובעל שאיפות למשחק דרמטי ולא רק קומי. דז'יגאן לעומת זאת נחשב עצל יותר, שלא אהב לוחות זמנים, שלא זכר תאריכים, ושנטה להיות מפוזר ובוודאי לא איש משפחה למופת כמו שומאכר.
הצמד התבלט יותר ויותר בקבוצת אררט, אבל השינוי המרכזי התרחש לקראת פרוץ מלחמת העולם השנייה. התכנים של הקבוצה נעשו יותר סאטיריים – נגד הממשלה הפולנית מצד אחד, אך גם נגד גרמניה הנאצית והתוקפנות שלה כלפי היהודים והפולנים. עם פלישת הנאצים לפולין ברחו השניים יחד עם שחקנים נוספים לשטחי ברית המועצות ובשנת 1941, עם פלישת הנאצים לברית המועצות הקבוצה התפרקה לחלוטין. דז'יגאן ושומאכר הצטרפו לצבא אנדרס – הצבא הפולני ששיתף פעולה עם ברית המועצות והיה ידוע באחוז היהודים הגבוה שלו. השניים ניסו ככל הנראה גם ליצור לעצמם נתיב מילוט מאירופה, אך חיילים פולנים עצרו אותם כעריקים. בראיונות שעשו שנים מאוחר יותר הם ציינו שלפולנים היה איתם חשבון פתוח, בגלל הפופולריות העצומה של ההופעות שלהם שבין השאר צחקו על הרפיסות של הממשלה הפולנית בשנות ה-30.
דז'יגאן ושומאכר הושלכו לכלא הסובייטי ועד סוף המלחמה שהו במחנות לחינוך מחדש. עם סיום המלחמה הצליחו לחבור שוב יחד והחלו לפעול כצמד ברחבי פולין מול קהל של יהודים עקורים וזכו לפופולריות גבוהה מאד. סרט הקולנוע ""אונדזערע קינדער" (הילדים שלנו) בכיכובם, היה הסרט היידי האחרון שצולם עלד אדמת פולין. בסוף שנות ה-40 יצאו למסע הופעות במערב אירופה שהפך אותם לאחד מהצמדים הפופולריים ביותר ביבשת. אחד מהסודות שלהם היה הצמדות לאקטואליה – הם ידעו ליצור רפרטואר חדש עם בדיחות שהתבססו על המצב של היהודים באירופה, וזאת במקביל למערכונים הקשורים בסיטואציות משפחתיות על-זמניות.
עם הקמת מדינת ישראל, השאלה הגדולה הייתה האם יהיה להם מקום. במדינה הצעירה היה קהל לא קטן של דוברי יידיש שהכירו את המופעים של דז'יגאן ושומאכר, אבל כאן נוצרה בעיה שאיש לא צפה: כחלק מהניסיון ליצור חברה ישראלית דוברת עברית הממשלה אסרה על הופעות ביידיש של תושבים מקומיים. אמנם דז'יגאן ושומאכר היו תושבי חוץ, אך מהר מאד נסגרה פרצה זו, ועד לשנת 1950 נאסר על השניים למעשה להופיע עם הרפרטואר שלהם בישראל, אולם השניים היו כבר מוכרים מאד בעולם היהודי, ואנשי תקשורת ותרבות החלו ללחוץ על הממשלה לשנות את התקנה המחמירה.
רק מתוקף ההצלחה והפופולריות שלהם הצליחו דז'יגאן ושומאכר לשנות מדיניות ממשלתית. בתחילה היה מדובר על פשרה במסגרתה הוסכם שהשניים יופיעו בישראל ביידיש, בתנאי שלפחות שליש מההצגה שלהם תהיה בעברית. באותו זמן כתב להם אפרים קישון את המערכון "אולפן אינטנסיבי". את העותק המקורי בכתב ידו של קישון ניתן לראות בתערוכה "ויהי צחוק – הומור יהודי מסביב לעולם" שתיפתח השבוע במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. אגב, מערכונים לא מעטים שנכתבו על ידי קישון והוצגו במקור על ידי דז'יגאן ושומאכר, עובדו והועברו מאוחר יותר ל"הגשש החיוור" והפכו לנכסי צאן ברזל של הישראליות העממית המוכרת.
בשנת 1958 גם הגבלת השפה הוסרה, אבל זה כבר היה קצת מאוחר מידי. אמנם ההצגות של השניים היו הצלחה מסחררת והם הצליחו אפילו לפרוץ לקהלים חדשים, אך כבר באמצע שנות ה-50 החלו להתגלע מחלוקות רציניות בין השניים. היה בזה משהו מעט עצוב – דווקא כשהחלו לזכות גם להכרה מצד השלטון הישראלי ולו באופן חלקי, וכשנחשבו לבדרנים המובילים בישראל, השניים פשוט התעייפו אחד מהשני. ב-1960, הצמד התפרק. שומאכר עוד ניסה להגשים את חלומו להיות שחקן דרמטי אך ההצגה שהשתתף בה לא זכתה להצלחה. הוא נפטר שנה אחר כך ממחלה, בגיל צעיר יחסית ולא זכה להכרה ממסדית בזמן אמת. בתו, לידיה, נישאה לשחקן שייקה אופיר.
דז'יגאן, לעומתו, המשיך להעלות מופעים סאטיריים ביידיש שאמנם זכו לחשיפה, אך נאלץ להתמודד עם השינויים בקהל. אחד המקרים שרוטמן הצביע עליהם התרחש ב-1967, כשדז'יגאן הופיע מול חיילים בערב שבו מחאו לו כפיים שוב ושוב, אבל בזמן הלא נכון. רק כשירד מהבמה הבין – הם ניסו להוריד אותו בכוח מהבמה. הוא שעמם אותם. למרות זאת, הוא זכה לפחות להכרה עוד בחייו כגורם מרכזי האחראי להומור היידיש בישראל וכמי שיחד עם שומאכר, חולל מהפכה בתפישת היידיש וחשיבות השימור שלה והשפיעו על ההומור והסאטירה היהודיים עד לימינו. עד מותו, ב-1980, דזיגאן הופיע ושיחק ואפילו זכה לכמה ספיישלים בטלוויזיה הישראלית.
התערוכה "ויהי צחוק – הומור יהודי מסביב לעולם" תיפתח במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות ב-29.3. גם דז'יגאן ושומאכר יהיו שם.
(לקריאה נוספת: הבמה כבית ארעי: התאטרון של דז'יגאן ושומאכר (1980-1927)/ דיאגו רוטמן)