למי שרגילים לחגוג את חג המולד יש בראש שרשרת קבועה של אסוציאציות: פעמוני מזחלות, שלג ופיית שזיף הסוכר מ"מפצח האגוזים" מחוללת לה. אבל עבור יהודים, החג הזה מתקשר עם דברים שונים לגמרי: מנות וון טון מעוררות תאבון, ניחוחו של קונג פאו צ'יקן עסיסי ועוד מעדנים מהמטבח הסיני. הקישור הזה, בין יהודים שאוכלים אוכל סיני לבין חג המולד, כבר נהיה כל כך מוכר ואוטומטי, עד שהעניין אפילו הוזכר בשימוע לבית המשפט העליון שנערך לשופטת אלנה קגן. ואמנם יהודים ואוכל סיני, בייחוד בחג המולד, זה סטראוטיפ – אבל יש לו בהחלט בסיס במציאות, שמקורו ביחסים ההיסטוריים בין שתי קבוצות המהגרים.
הבחירה הקולינרית של יהודים באוכל סיני בחג המולד היא לא עניין חדש. לראשונה נזכר העניין בניו יורק טיימס בשנת 1935, שם דווח שאיש ששמו אנג שי צ'אק הביא אוכל סיני לבית היתומים היהודים בניוארק, ניו ג'רזי, בערב חג המולד. ידוע שיהודים נהגו לאכול במסעדות סיניות עוד הרבה קודם לכן, מסוף המאה ה- 19. ב 1899, האמריקן ג'ואיש ג'ורנל פרסם מאמר שגינה את היהודים על כך שאכלו במסעדות לא כשרות, ואפילו ציין במיוחד את המסעדות הסיניות.
המשיכה של יהודים למטבח הסיני, ובמיוחד זמן קצר אחרי שהגיעו לארצות הברית, לא הייתה במקרה. למהגרים היהודים היו כמה סיבות טובות לחוש הזדהות עם השכנים הסינים. שתי הקבוצות חיו בשכנות – היהודים בלואר איסט סייד והסינים בצ'יינה טאון; שתי הקהילות שאפו להיבנות מחדש באמריקה; ובנוסף, אלה שתי קבוצות לא-נוצריות, מה שבוודאי גרם להם לחוש שונים בארצם החדשה.
היהודים והסינים גילו, אם כך, אלה את אלה והחלו לתקשר. היהודים, שביקשו להיטמע בקרבה של אמריקה, גילו שהאוכל הסיני מציע להם נתיב חדש להתרחקות מהמנהגים היהודיים המסורתיים. מצד אחד הם ביקשו להקל מעט את הקריטריונים המחמירים של הכשרות, אך לא רצו לעשות זאת באופן גלוי ובוטה מדי. לכן האוכל הסיני התאים להם מכמה בחינות. אמנם התפריט הסיני הכיל חזיר וצדפות, אבל המרכיבים הלא כשרים היו מוצנעים, בדרך כלל ארוזים בתוך אגרול או חבויים ברטבים, מה שאיפשר למי שרצה להפסיק לשמור כשרות אבל לא להתחצף יותר מדי, להעלים עין ולהדחיק קצת את הנושא. בנוסף, בניגוד לאוכל של האירים והאיטלקים, שגם הם חיו בלואר איסט סייד, האוכל הסיני לא הכיל מוצרי חלב, מה שאפשר בכל זאת לשמור על ההפרדה בין בשר לחלב. כל המאפיינים אלה של הבישול הסיני אפשרו ליהודים שרצו בכך לצאת בהדרגה מסייגי המצוות, ועדיין לשמר איזו מראית עין שהנה, אין הם נוטשים לגמרי את דתם ומסורתם.
וזה לא היה רק האוכל עצמו, אלא גם האווירה. המסעדות הסיניות קיבלו יפה כל מי שנכנס, בניגוד למסעדות אתניות אחרות, שבדרך כלל נטו להתאים את האווירה רק לאנשי שלומן. המסעדות הסיניות היו פתוחות לכולם: למהגר הסיני, לניו יורקי הנוצרי שכבר דור שלישי בעיר, וגם למהגר היהודי שרק הגיע מאליס איילנד. ובנוסף, הסינים לא היו נוצרים ולכן המסעדות היו כמעט תמיד פתוחות, גם בימי ראשון, וגם בימים אחרים שבהם רוב העסקים האחרים היו סגורים, כמו למשל בחג המולד. וכך נהיה חג המולד ליום שבו יהודים, שזכו ביום חופש יקר, יכלו לצאת לאכול במקומות הספורים שנותרו פתוחים, ביחד עם לא נוצרים אחרים, ולהרגיש שם רצויים ובטוחים.
המסורת של אוכל סיני בחג המולד מחזיקה מעמד ואף מעמיקה, כבר שנים רבות. בחג המולד כבר נהיה קשה עד בלתי אפשרי ליהודים – ובעצם לכל אחד – להשיג מקום במסעדה סינית, ולמשלוחים אפשר לחכות שעות. בנוסף, כיום באזורים עם אוכלוסיות יהודיות גדולות יש אפילו מסעדות סיניות כשרות, לאלה שרוצים לחגוג חג מולד "בדרך יהודית", וכבר לא צריכים לבחור בין מסורת יהודית לבין הנאה מאוכל סיני.
ייתכן שהמנהג הזה נשמר בגלל שיהודים עדיין צריכים מקום שבו יחושו רצויים ושפתוח בחג המולד. להיות יהודים באמריקה בתקופת החגים – זו בהחלט עשויה להיות חוויה של ניכור לפעמים, תזכורת לכך שאף על פי שיהודי אמריקה הצליחו להפוך את ארצות הברית לבית – הם בכל זאת שונים, לפחות פעם בשנה. ההתכנסות סביב אוכל סיני בחג המולד, במסעדה או בבית עם משלוח, הפכה לדרכם של היהודים לחגוג ולציין את זהותם הנבדלת, עם אוכל שמזכיר להם שהם רצויים בכל ימות השנה.
הרבה רחל דרוק היא עורכת מאגר הקהילות במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. יש לכם תמונות של יהודים נהנים מאוכל סיני בחג המולד? נשמח לראות, שלחו לנו אל: racheld@bh.org.il.
(עברית: דנה פז פרינס)