יום הזיכרון לרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל הוא הזדמנות לחזור אל שלוש התנקשויות פוליטיות מפורסמות בתולדות העם היהודי: אחת התרחשה בעת העתיקה והשתיים האחרות בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל.
ממורשת גדליה למורשת רבין
תגידו מה שתגידו עליו, אבל התנ"ך, ספר הספרים שלנו, כנראה לא היה מתיישר עם תרבות הפוליטקלי-קורקט הרווחת בימינו. די לרפרף בפרשיות כמו פילגש בגבעה או טבח כהני נב כדי להיווכח כי האומצה התנכ"ית מוגשת לנו מדממת, מדיום רייר – ללא תבלינים או חומרים משמרים. המנהיגים העבריים, אפילו הגדולים שבהם, מוצגים במלוא כיעורם. ניאוף, בגידות, ג'נוסייד, אונס, גילוי עריות, חיסולים אכזריים – על כולם מדווח הטקסט המקראי בקור רוח וללא צנזורה.
גם הרציחות הפוליטיות בתנ"ך אינן מצונזרות. בין הבולטות נזכיר את רצח אבנר בן נר, רצח נדב בן ירבעם, וחיסול בנו של שאול המלך, איש בושת (אשבעל) בידי אנשי דוד.
אלא שבאופן תמוה, סוכני הזיכרון היהודי בחרו להתעלם מהרציחות המוזכרות לעיל, ומכולם העדיפו להנציח רצח פוליטי של אישיות שולית ולא מוכרת – גדליה בן אחיקם שמו. דווקא גדליה ולא האחרים הסתנן ללוח השנה העברי וקבע שם את מקומו – בתאריך ג' בתשרי – היום בו מתנקש בזוי שלח אותו לעולם הבא.
אז מיהו אותו גדליה בן אחיקם ומה הפך את יום מותו לתאריך כה מכונן בהיסטוריה היהודית, עד כדי כך שגם 2500 שנה אחרי, אנו מציינים אותו מידי שנה ואף קובעים בו יום צום ותענית?
כדי לנסות להשיב על כך, נצטרך לשוב אחורה בזמן, לתקופה בה חי ופעל גדליה. השנה היא 586 לפני הספירה, פוסט חורבן בית ראשון. צדקיהו, מלך יהודה משלם מחיר כבד על הטעות הפוליטית שעשה – בחירת המצרים כבני ברית ולא הבבלים. אבל נבוכדנצר מלך בבל לא סובלני לטעויות. הוא מחריב את ירושלים, שורף את בית המקדש ולקינוח עורך לצדקיהו טקס משפיל ומצמרר, במהלכו עוקרים הבבלים את העיניים של בניו, בעוד אביהם צופה במחזה.
כדי לדכא כל שאיפות פוליטיות מצד היהודים שולחים הבבלים את אצולת יהודה לגלות ומותירים בארץ את "שארית הפליטה" רוצה לומר: "העמך" או כפי שמכנה אותם המקרא, "הכורמים והיוגבים". לשמירת הסדר האזרחי הבבלים ממנים נציב יהודי מקומי. להלן, גדליה בן אחיקם.
בדיקה מהירה באילן היוחסין של גדליה בן אחיקם מגלה כי הוא נצר למשפחה אריסטוקרטית שהוציאה מקרבה אנשי רוח וסופרים רבים. סבו, שפן בן אצליהו, היה סופר המלך בתקופת שלטון המלך יאשיהו. אביו, אחיקם בן שפן, היה סופר בתקופת המלך יהויקים, דודו, גמריהו בן שפן, כיהן כשר בתקופת יהויקים ודוד אחר, יאזניהו, היה אחד משבעים זקני ישראל.
בקיצור, הרבה דם כחול זרם במשפחה.
הצצה חטופה לסיפורי המקרא מגלה לנו כי משפחתו של בן אחיקם השתייכה למה שהיום היינו מכנים "מחנה השלום". במילים אחרות, ראשי המשפחה הניפו את דגל הפשרה והתנגדו לקו הלוחמני נגד הבבלים. בנוסף לכך, ידועה תמיכתם בנביא ירמיהו, אחד הקולות הביקורתיים ביותר נגד ההנהגה, ומי שהוקע כבוגד וכעוכר ישראל אחרי שקרא להיכנע לבבלים.
העובדה שמשפחת בן אחיקם זוהתה עם הקו היוני-פשרני-פרו בבלי היא שהעניקה לגדליה את תפקיד נציב יהודה מטעם הבבלים, אחרי הכיבוש הבבלי. בפועל גדליה עמד בראש אוטונומיה עצמאית יהודית בארץ יהודה, תחת חסותה של האימפריה הבבלית.
אלא שרוחות הרפאים מהעבר מיהרו להופיע ולדרוש נקמה. לאחד מהם קראו ישמעאל בן מתניה, נצר לשושלת בית דוד, ששלטה בארץ יהודה כ-400 שנה עד חורבן בית המקדש הראשון.
מינוי גדליה המתון והפשרן – משרתם של הבבלים – היה אצבע בעין של המחנה הניצי ממנו הגיע ישמעאל בן מתניה. בניגוד לקלישאה שנקמה מגישים קרה, ישמעאל לא היה סבלני וחודשיים אחרי מינויו גדליה לנציב יהודה ובעיצומה של ארוחת ערב חגיגית לרגל ראש השנה, רצח את האחרון בדם קר.
יש לציין כי גדליה הוזהר מראש שחייו בסכנה, אבל למרות האזהרות, בחר להתעלם בתואנה כי מקורן ב"לשון הרע" כלשונו. זהו לקח חשוב לכל מי שמנסה להיות צדיק יתר על המידה.
רצח גדליהו בן אחיקם הוביל להתפוררות הסופית של החברה היהודית בארץ ישראל. אחריו היגרו רבים מבני יהודה למצרים ולארצות אחרות, תופעה שלמעשה סתמה את הגולל על היישוב היהודי בישראל וסימנה את ראשית גלות בית ראשון. השלכותיו הרות הגורל של הרצח הם שהובילו לקביעתו כיום זיכרון וצום, שגם 2500 שנה אחרי התרחשותו, עדיין מושרש בתודעה היהודית.
האם בשנת 4500 צאצאי צאצאינו יכירו את השם "יצחק רבין"? לאלוהי ההיסטוריה הפתרונים.
גם דה האן לא ישכח ולא יסלח
הוא היה חרדי, הומוסקסואל, משפטן, עיתונאי, סופר ומשורר מחונן ששלט בשפות רבות. חיסולו זעזע את היישוב היהודי והוכיח שמלחמת אחים היא לא תסריט מופרך.
הכירו את יעקב דה-האן (1881-1924) האיש שנולד למשפחה יהודית אורתודוקסית בעיר זאנדם, הולנד, חזר בשאלה בבגרותו, התחתן עם נוצרייה, חיבר שני ספרים מצליחים, הפך למרקסיסט ועיתונאי מבוקש, התמנה למרצה למשפטים באוניברסיטת אמשטרדם, חזר בתשובה, נהיה ציוני ועלה לארץ ישראל בשנת 1919, והוא בן שלושים ושמונה.
ניחשתם נכון, יציבות לא הייתה אחת מתכונותיו הבולטות של דה האן.
הפרידה שערכו לדה-האן בקהילה היהודית באמסטרדם לפני עלייתו ארצה, פרידה בה השתתפו אלפי אנשים, עמדה בניגוד גמור להגעתו ארצה ביום חורפי וסחוף רוחות. הרציף ביפו היה ריק, למעט מספר דייגים ערבים מנומנמים. מאוכזב לגלות שאיש לא הגיע לקבל את פניו עלה דה-האן לירושלים, אך גם שם נתקל באדישות מוחלטת.
כשניסה לתרום מכישרונותיו למוסדות הציוניים הוא זכה לכתף קרה. האוניברסיטה העברית – אז בחיתוליה – דחתה אותו, ראשי התנועה הפנו לו עורף וגם שאיפתו לכהן כקונסול הולנד בישראל נענתה בשלילה.
בנקודה זו חלה שוב תפנית אידיאולוגית בנפשו המסוכסכת של דה-האן. מתוסכל ומריר מהדחיות הרבות שקיבל, הוא חצה את הקווים והצטרף לחוגים הקנאיים של העדה החרדית, שם הפך למקורבו של הרב חיים זוננפלד, מנהיג העדה.
דמותו של המשכיל המודרני של דה-האן שחי בלב השכונות החרדיות בירושלים היתה יוצאת דופן. דה-האן העמיד את כישרונותיו לטובת החרדים ולמעשה הפך לדובר המרכזי של העדה החרדית נגד התנועה הציונית. באותם שנים ניהל קשרים מיניים עם צעירים ערבים בירושלים – כל זה בעודו עומד בראש המתנגדים לתופעת החילון שאפיינה את חלוצי תנועת ההתיישבות.
אולם ככל שדה-האן היה מורכב יותר, כך היה מוכשר יותר. עטו המושחז הזיק מאוד לתנועה הציונית. באותם שנים שימש כתב פלשתינה של העיתון ההולנדי הפופולארי "אלחמיין הנדלסבלט". תיאוריו העזים, ההומור המריר והחיצים שפגעו בול בפוני של הצברים יפי הבלורית, הפכו את מאמרו השבועי בעיתון לטור הנקרא ביותר, ופגעו במאמצי התנועה הציונית בגיוס תמיכה בינלאומית.
בחמש השנים שחי בירושלים דה-האן פרסם 393 "מכתבי מסע" בהם העלה את העיתונות לדרגת אמנות. בתיאוריו הקיף את כל החיים בארץ, תיאר את האוכלוסייה הערבית, חידד את הקונפליקט הקשה בין ההנהגה הציונית ליישוב החרדי הישן ומתח ביקורת חריפה על מנהיגי התנועה הציונית ואורחות חייהם. מאמריו התפרסמו גם בעיתונות האנגלית והיה להם הד נרחב.
חיש מהר דה-האן קנה לו אויבים רבים.
בתאריך 30 ביוני 1924, יצא מדירתו ברחוב יפו בירושלים לתפילת מנחה. בחוץ המתין לו מתנקש, שנעץ בו שלושה כדורים והשאיר אותו מדמם למוות על המדרכה. ההערכה היא שמי שלחץ על ההדק היה חבר ארגון "ההגנה", אברהם תהומי, זאת אחרי שקיבל אישור מראשי "ההגנה". בכל מקרה, אף על פי שיש הסכמה מקיר לקיר כי הרצח היה על רקע פוליטי, עד עצם היום איש לא קיבל עליו אחריות.
התנקשות, שהייתה למעשה הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל בעת החדשה, זעזעה את היישוב.
"אני לא ראיתי בו מלשין שפל וקטן נפש" כתב עיתונאי "דבר" אורי קיסרי "אלא אדם עמוק, משורר וחקרן שהרע והטוב משמשים בו בערבוביה". בלט בחריפותו הפובליציסט איש תנועת העבודה משה בילינסון, שכתב: "דגל התנועה אל יהיה נכתם, לא בדם נקיים, ולא בדם חייבים, אחרת – תהא תנועתנו בכל רע, כי הדם מושך אחריו דמים. הדם תמיד מתנקם ואם פוסעים פעם בדרך זו, שוב אין יודעים אנה אפשר להגיע".
בניגוד להיסטוריוגרפיה המקראית שתיארה את הדברים ללא צנזורה, זו של תנועת העבודה בחרה בצינזור ובהשתקה מוחלטת של הפרשה. האירוניה היא שאותה תנועת עבודה שאחד מבכירי בניה, יצחק רבין ז"ל, היה קורבן הרצח הפוליטי האחרון בישראל המודרנית, היא אותה תנועת עבודה שאחראית על הרצח הפוליטי הראשון בישראל המודרנית.
אגב, מי שמקפידים לציין את זכרו של דה-האן הם חברי נטורי קרתא האנטי-ציונים שמידי שנה תולים ברחוב מודעות בגנות הרצח. לתפארת מדינת ישראל.
חיים שנגדעו
הספין הגדול ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, או רצח פוליטי אכזר שביצע מחנה הימין?
ב-14 ביוני 1933, בערב ליל שבת קיצי וחמים, טיילו חיים ארלוזורוב ואשתו סימה בטיילת על חוף ימה של תל אביב. בשלב מסוים זיהה הזוג שתי דמויות חשודות עוקבות אחריהם. כעבור מספר דקות שלף אחד העוקבים אקדח וירה בארלוזורוב. האחרון פרפר בין חיים למוות במשך שלושה ימים, עד שנפטר.
בדומה להסכם השילומים עם הגרמנים שפילג את העם היהודי בין שמאל וימין, גם פרשיית רצח ארלוזורוב מקורה במחלוקת פוליטית שנגעה למו"מ עם בני הגזע הארי.
אנו נמצאים בשנות ה-30 המוקדמות של המאה הקודמת. המפלגה הנאצית עולה לשלטון בגרמניה ומעוררת את המפלצת הגזענית מרבצה. היהודים הגרמנים, שחשים בסכנה המתקרבת, חסרי אונים. מי שנחלץ לעזרתם הוא ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, כוכב עולה בשמי מפלגת מפא"י, ואיש ברוך כישרונות שיש אומרים כי אלמלא נרצח הוא, ולא בן גוריון, היה זה שעומד בה' באייר תש"ח בבית דיזינגוף בתל אביב ומכריז על הקמת המדינה.
מבצע "ההעברה", פרויקט רחב היקף במסגרתו ניהל ארלוזורוב מו"מ עם הנאצים במטרה להעביר שישים אלף יהודים ורכושם לארץ ישראל, הפך את המנהיג הציוני לאויב הרוויזיוניסטים, הפלג הימני בתנועה הציונית. "העם היהודי תמיד ידע להעריך כראוי את מוכרי כבוד עמם ותורתם" עקצו ב-"חזית העם" ביטאון התנועה הרוויזיוניסטית "והוא ידע גם כיום להשיב על הנבלה הזאת הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו".
נאמר מראש, ההשוואה הבא אינה אחראית מבחינת העובדות, בעיקר כי עד היום לא נמצאו רוצחי ארלוזורוב. מנגד, קשה שלא להתפתות לערוך אותה. ההסתה נגד ארלוזורוב על שהעז לקיים משא ומתן עם הנאצים, מזכירה את ההסתה נגד רבין על שקיים משא ומתן עם הפלסטינים. תחליפו את בנימין נתניהו בזאב ז'בוטינסקי, את הימין הקיצוני ב"ברית הבריונים", נוער הגבעות של הימים ההם, ותקבלו את הדז'ה וו הכי מטריד בתולדות הפוליטיקה הישראלית.
הגרסא של הרוויזיוניסטים הפוכה לחלוטין. לטענתם האצבע המאשימה נגדם היא עלילת דם מרושעת שגובלת בהסתה פרועה וספין ציני של התעמולה השמאלנית בניסיון להכפיש את הימין כדי לכבוש את הנהגת התנועה הציונית. ההיסטוריון מוטי גולני טוען כי תנועת העבודה אמנם השתמשה עד תום בתעמולה נבזית של ניצול הרצח לצרכים פוליטיים, אולם מצד שני כמו בסוגיות אחרות, הרביזיוניסטים בחוכמתם כי קטנה, שיחקו לידיים שלהם.
ולגבי העובדות, תעלומת הרצח נותרה עד היום בערפול מוחלט. משפטם של סטבסקי ורוזנבלט, חברי התנועה הרוויזיוניסטית שהואשמו ברצח, הסתיים בזיכוי מלא, כמו גם הניסיון לתפור תיק לשני ערבים מיפו כאילו הם היו אלו שלחצו על ההדק.
בסוף כרגיל חוזרים לגרמנים. אחת הקונספירציות הכי הזויות שקשורות לרצח ארלוזורוב מצביעה על לא אחרת ממגדה גבלס, אשתו של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, כאחראית להתנקשות. מסתבר כי שנים אחדות לפני שפגשה את בעלה התקיימו יחסי ידידות, ויש אומרים אפילו יחסים רומנטיים, בין ארלוזורוב למגדה. על פי התסריט המוזר מגדה ביקשה למחוק כל קשר עם האקס היהודי המשוקץ והיא זו ששכרה מתנקשים לחסל אותו.
גם אחרי רצח רבין צצו תיאוריות קונספירציה ככוכבי השמיים. וכולם, יש לומר, נגמרו בשלוש מילים: סרק, סרק סרק.