גם בלי להיכנס יותר מידי לעומקן של תיאוריות מבית מדרשו של הגל, כל בר דעת שמביט על ההיסטוריה ממעוף הציפור רואה שהאנושות, על כל מופעיה השונים והמגוונים, נמצאת במגמה של קידמה. נכון – עבדות, מעמדות, דיכוי נשים ומיעוטים – תופעות אלו עדיין קיימות, אך הן בטלות בשישים לעומת העבר הרחוק. בפרספקטיבה של מאות שנים, למעט כמה מעידות פה ושם, חץ ההיסטוריה מופנה קדימה.
מצד שני, לעיתים אנו נתקלים במקרים שמערערים תפיסה זו. הופעה של "ברבורים שחורים", כפי שניסח זאת הפילוסוף והמסאי נסים טאלב. כלומר, תופעות שלא מתיישבות עם הנורמות החברתיות ויוצרות דיסוננס במוחם של אנשים שמתעקשים לחשוב על החיים כעל טבלת אקסל. אחת כזאת התרחשה בכורדיסטן לפני קצת מעל 300 שנה. למען האמת זו הייתה תופעה של אישה אחת. אסנת ברזאני שמה – בת לשושלת רבנים מפורסמת, תלמידת חכמים מבריקה ויפהפייה עוצרת נשימה, ומי ששימשה כמנהיגה הרוחנית של יהדות כורדיסטן במאה ה-17.
לפי המסורת המקומית מקורה של יהדות כורדיסטן בצאצאי עשרת השבטים שהוגלו בידי מלכי אשור במאה ה-8 לפנה"ס. תיעוד מאוחר יותר נמצא בספרי המסעות של בנימין מטודלה – הנוסע היהודי המפורסם, שביקר בכורדיסטן במאה ה-12 ודיווח על כ-100 קהילות יהודיות, בהן התגוררו 25,000 יהודים. מאז המאה ה-12 ועד כיבוש כורדיסטן במאה ה-16 בידי התורכים אין לנו כמעט מידע על יהודי כורדיסטן. למזלנו, הצחיחות התיעודית הגיעה לקיצה בזכות כתבי יד ואגרות של רבנים מקומיים, שנכתבו במאות ה-16 וה-17.
הבולט מכולם היה הרב שמואל אדוני ברזאני, בנו של הרב נתנאל אדוני ברזאני, מייסד שושלת הברזאנים, שעמד בראש קהילת יהודי מוסול וכונה "הקדוש". הבן שמואל, שהלך בעקבות אביו, ייסד ישיבות רבות ברחבי כורדיסטן ונחשב לעילוי, פוסק הלכה ורב נערץ. לרב שמואל ברזאני ואשתו לא נולדו בנים, אבל במקום להתאבל על קטיעת השושלת הוא השקיע את כל מרצו בבתו היחידה, אסנת, שכבר מגיל צעיר התגלתה כעילוי.
האב הכשיר את בתו למלאכת הפסיקה והעיון, והבת לא אכזבה ועם הזמן עלתה מעלה מעלה במעלות החכמה. עד מהרה הפכה הילדה לנערה יפהפייה ששמה הולך לפניה כתלמידת חכמים חריפה, עוקרת הרים ומפרקת סוגיות תלמודיות. גדולתה בתורה זיכתה אותה בתואר "התנאית" – תואר ששמור לחכמי המשנה. "בין ברכי חכמים גדלתי, מעונגת לאבי ז"ל הייתי", כתבה באחת מאגרותיה, "שום מעשה ומלאכה לא לִמדני אבי חוץ ממלאכת שמיים, לקיים מה שנאמר "והגית בו יומם ולילה".
כשהגיעה אסנת לפרקה שידך אותה אביה לתלמידו הבכיר, הרב יעקב מזרחי. זאת בתנאי אחד – שבתו תמשיך בלימוד התורה ולא תאלץ לעזוב את בית המדרש לטובת טיפול במטלות הבית. בינינו, כמה רבנים אתם מכירים בימינו שהיו משביעים את החתן המיועד של בתם שלא יטריד את אשתו במלאכות הבית כדי לאפשר לה להקדיש את זמנה אך ורק ללימוד? עזבו רבנים. כמה אבות אתם מכירים שהיו עושים זאת? עכשיו תארו לכם עד כמה צעד כזה היה חריג לפני 300 שנה.
במאמר מוסגר יש לציין כי המשפחה הכורדית אמנם הייתה פאטריאכלית במובהק, אבל בניגוד לארצות אחרות שחיו תחת כיבוש מוסלמי, הנשים בכורדיסטן כן נהנו מסובלנות יחסית. הן לא חבשו רעלה גם כשהחלק הארי של העם הכורדי התאסלם, הן החזיקו בזכות להתאגד, ובנוסף היו ידועות כלוחמות אמיצות ועזות רוח, תכונה שממשיכה לאפיין את נשות כורדיסטן עד היום. תשאלו את איתי אנגל.
בהתאם לצוואה שהותיר אביה המשיכה אסנת לשקוע בחיי תורה ועיון גם בזמן היותה נשואה. חייה השתנו כשבעלה, הרב יעקב מזרחי, נפטר. או אז, לאור המוניטין שיצא לה כסמכות רוחנית והלכתית וכתלמידת חכמים בקיאה, היא התמנתה לראשות הישיבה בעיר מוסול, ובכך הפכה למנהיגה הרוחנית של כל קהילת יהודי כורדיסטן.
"התנאית" זכתה להכרה מקיר לקיר. "מורתי הרבנית", כתב לה החכם ר' פנחס חרירי, "אנו תמיד מזומנים לעבודתך ולשרתך באמונה תמימה". עדות נוספת לסמכותה ומעמדה בקרב יהודי האזור ניכרת בבקשתה של הקהילה היהודית בבגדד שתשלח להם רב מבני ישיבתה. "התנאית" נענתה לקריאה ושלחה לבגדד את בנה שמואל, הקרוי על שם אביה. משבגר הבן הוא התפרסם כגדול בתורה, כאמו וסבו. מאז שימשו בני משפחת אדוני-ברזאני ברבנות בגדד כמאה חמישים שנה עד שנת 1743.
מתוקף מעמדה נאלצה "התנאית" להקדיש חלק ניכר מזמנה לניהול הישיבה, שנקלעה לעיתים תכופות לקשיים כלכליים. באחת האגרות ששלחה לקהילות יהודיות בבקשה לעזרה כספית, ניכרת מצוקתה ומודעותה למוגבלותה כאישה באותם ימים. "אין לי דבר למכור ולא בן גדול או שליח שיחזר אחר קהילות, וגם כן אין דרכה של אישה לחזר אחר קהילות שנאמר – כל כבודה בת מלך פנימה". כאן אנו רואים כי חרף מעמדה הנישא, הרבנית אסנת הפנימה את הנורמות החברתיות המקובלות, שבאותם ימים לא אפשרו לאישה לצאת למסעות גיוס כספים בקהילות יהודיות ברחבי העולם.
"שקר החן והבל היופי, אישה יראת אדוני היא תתהלל" כתב משורר משלי בפיוט המפורסם, "אשת חיל". אולם הרבנית אסנת הייתה מחוננת לא רק במידות טובות, אלא גם ביופי עוצר נשימה. אגדות נרקמו סביב יופייה המסנוור, שעל פי המסורת גרם לגברים להיאלם דום בנוכחותה.
לאחר מותה הפכה הרבנית אסנת לדמות נערצת במסורת של יהודי העדה הכורדית. עם הזמן המיתולוגיה סביב דמותה הועצמה והאגרות שחיברה, כמו גם אלו שנשלחו אליה, קיבלו מעמד של קדושה. חלפו מעל ל-300 שנה. העולם התקדם, נשים עומדות בראשות בנקים ומוסדות ציבור, אישה כבר מכהנת בפעם השנייה ברציפות בראשות בית המשפט העליון. האם מתישהו נראה אישה עומדת גם בראש ישיבת פוניבז' או חברון? נותר רק לקוות.