אם להשתמש במונחים יונגיאניים, הניצחון המוחץ של ישראל במלחמת ששת הימים ב-1967 סימל את השלמת המהפך הארכיטיפי בנפשו של היהודי המצוי. מזה של "היהודי הגלותי" הפאסיבי, הכנוע והנרדף, עליו ביאליק מתח ביקורת ארסית בפואמה "בעיר ההריגה" עוד בשנת 1903, לארכיטיפ "היהודי הלוחם", האמיץ, הגיבור, העשוי ללא חת, שחיסל את האויב המר בשישה ימים של גבורה מזוקקת. את הקתרזיס סיפק שחרור הכותל המערבי. לא רק שחרור פיסי של האתר הקדוש ביותר לעם היהודי, אלא גם שחרור נפשי וסופי בהחלט – מהרפיסות של "היהודי הגלותי".
המהפכה התודעתית, שהחלה בהקמת ארגון "בר גיורא" בשנת 1907, דרך "ההגנה", המחתרות היהודיות, מלחמת תש"ח ומבצע קדש, והושלמה בקרשנדו הלאומי של ששת הימים, יצרה תיבת תהודה רגשית לא רק בקרב ישראלים שהיו נתונים במצוקה קיומית אמיתית לפני המלחמה, אלא גם בקרב יהדות העולם. יהודי אמריקה, צרפת, אנגליה וברית המועצות. כולם עלו על טריפ משיחי-ציוני, שלא היה כמותו מאז ימי ממלכת ישראל המקראית.
אולם המקרה של יהודי בריה"מ היה בכל זאת ייחודי. הם, בניגוד לשאר יהודי העולם החופשי, חיו מאחורי "מסך הברזל", בתחומי מעצמה סובייטית שתמכה בצבאות ערב, סיפקה להם אמל"ח ופעלה בעקיפין לחיסול מדינת ישראל. הנאמנות האזרחית הכפולה, מנת חלקם של כל יהודי ויהודיה שחיים בתפוצות, הייתה אצלם באוקטן גבוה במיוחד. אם תוסיפו לכך את האימה היום-יומית מהמשטרה החשאית ואווירה ה"אורוולית" הכללית, תקבלו סיטאוציה שבה להיות יהודי ציוני ברוסיה היה כמעט אוקסימורון. זו אולי הסיבה ש"מבצע חתונה" – ניסיון הבריחה של קבוצת ציונים הרפתקנים מברית המועצות – נחשב לאחת הפעולות ההירואיות במאבקם של יהודי בריה"מ לחירות.
מארק דימשיץ נולד ב-1927 בעיירה קטנה ליד חרקוב, אוקראינה, בן למשפחה יהודית טיפוסית שעברה בהצלחה את מכבש "החינוך מחדש" של מוסדות המשטר הסובייטי. במהלך מלחמת העולם השנייה התחוללה בחייו האישיים טרגדיה, כששני הוריו נפטרו בעת המצור הגרמני על לנינגראד. הטראומה המשפחתית, בשילוב הזדהות עם הצדק הסובייטי, הובילו לכך שביום פקודה התגייס דימשיץ לקורס טיס, שבסיומו שירת כטייס קרב בצבא האדום. בשנת 1960 השתחרר בדרגת רב-סרן, ועבד כטייס בחברה קטנה בבוכרה.
כמו רבים מיהודי בריה"מ, הידיעות על ניצחונה המוחץ של ישראל מול צבאות ערב במלחמת ששת הימים, כמו גם האנטישמיות והתעמולה האנטי-ציונית מצד השלטונות שתמכו במדינות ערב במלחמה, הציתו בליבו של מארק רגש ציוני עז ושאיפה לעלות לארץ ישראל. הבעיה הייתה שבימים ההם הסיכוי להשיג אשרת עלייה לישראל היה זהה לסיכוי לשיר את ההמנון האמריקאי במרכז מוסקבה, מבלי לחטוף כדור בראש.
מארק דימשיץ אמנם חי בגלות, אבל הוא לא היה "יהודי גלותי". וכך החלה מתרקמת בליבו מזימה; נועזת, מהפכנית, ויצירתית – חטיפת מטוס בלנינגראד והטסתו אחר כבוד לשוודיה. בחיפושיו אחר שותפים פגש מארק את הלל בוטמן, מהפעילים המרכזיים בתא הציוני בלנינגראד. על פי התוכנית שגיבשו השניים נוסעי המטוס יהיו יהודים ציונים שרוצים לעלות לארץ-ישראל, תחת סיפור כיסוי של טיסה לחתונה משפחתית גדולה בשטוקהולם (ומכאן שם המבצע). כמו כן, הוחלט להשתלט על הטייסים ללא סיוע כלי נשק, זאת כדי להבטיח שלא יהיו קורבנות. אם הטייסים יסרבו לשתף פעולה לטוס לשוודיה, יטיס דימשיץ בעצמו את המטוס.
דימשיץ ובוטמן הציגו את התכנית הנועזת בפני חברי התא הציוני בלנינגראד. האחרונים התלהבו בהתחלה, אולם בהמשך הביעו חשש שכישלון המבצע יוביל לקץ התנועה הציונית בבריה"מ. משלא הצליחו להגיע להכרעה, הוחלט להעביר שאילתא לממשלת ישראל. הימים היו ימי פסח ובמקרה או שלא, תחליטו אתם, הזדמן לבית הכנסת בלנינגראד תייר יהודי מנורווגיה בשם "רמי". חברי התא העבירו דרך "רמי" שאלה בזו הנוסח: מהי חוות דעתה של ממשלת ישראל ביחס לתוכנית חטיפת המטוס? המסר הועבר לשגרירת ישראל באוסלו, היישר ללשכת ראש הממשלה גולדה מאיר בירושלים. תשובת ממשלת ישראל הייתה שלילית, וכפי שהגיעה טלפונית לחברי הוועד הלנינגראדי "הפרופסור, שהוא הסמכות הרפואית הגבוהה, איננו יכול להמליץ על השימוש בתרופה". בעקבות התשובה הקטגורית הסתלקו אנשי לנינגראד מהתוכנית.
אבל דימשיץ לא הרפה ולמרות התנגדות ממשלת ישראל, פנה לאנשי התא הציוני בריגה שהסכימו לשתף עמו פעולה. בין השותפים לסוד היו סילווה זלמנסון, בעלה פעיל החופש אדוארד קוזניצוב שכבר הספיק לרצות 7 שנים בגין תעמולה אנטי-סובייטית, אחיה של סילווה – וולף זלמנסון וישראל זלמנסון, חברם יוסף מנדלביץ', אריה חנוך, גיסו של מנדלביץ' ואשתו מרי, וכן משפחתו של דימשיץ – אלה אשתו ושתי בנותיו, יוליה (15) וליזה (19).
אור לבוקר ה-15 ביוני 1970 הגיעו 12 מחברי הקבוצה לשדה התעופה "סמולני" ליד לנינגראד. עד מהרה הבחינו שעוקבים אחריהם אך החליטו בכל זאת "ללכת לתוך עניבת החנק ולא לאחור" כפי שתיאר זאת הלל בוטמן בספרו "לנינגראד-ירושלים וחנייה ארוכה ביניהן". כמה צעדים לפני העלייה למטוס, נעצרו דימשיץ וחבריו בידי אנשי הק.ג.ב. בדיעבד, כך הסתבר, הם ידעו על המבצע כבר מספר חודשים.
משפט לנינגראד הראשון, כך כונה המשפט של חברי הקבוצה, החל ב-15 בדצמבר 1970. חברי הקבוצה הואשמו בבגידה במולדת. אשתו של דימשיץ ושתי בנותיהן שוחררו, אבל על חלק מחברי הקבוצה נגזרו עונשי מאסר ממושכים ועל שניים – דימשיץ וקוזניצוב – הושת עונש מוות. בעקבות לחץ בינלאומי הומתק דינם של השניים למאסר, וכעבור תשע שנים שוחרר דימשיץ במסגרת חילופי שבויים. כשהמריא לארץ בטיסה מניו יורק, התקבל במחיאות כפיים סוערות.
בישראל עבד דימשיץ בתעשייה האווירית במשך שבע וחצי שנים, עד פרישתו לפנסיה מוקדמת. בשנותיו האחרונות התגורר ברחובות ועסק בציור. דימשיץ נפטר לפני ארבע שנים ונטמן ליד אשתו, אלה. לרגל הפסח ראוי לחזור לסיפור שלו ושל חבריו, גיבורים אלמונים ולוחמי חירות, שהבקיעו את מסך הברזל וסללו את הדרך לעליות הגדולות מבריה"מ.