אחרי עונה קטועה ומוזרה, כמו כל עולם הספורט תחת המגפה, ובועה אחת הרמטית ומאורגנת להרשים באורלנדו, ליגת ה-NBA מגיעה לשיא שלה – וזה קורה בחלק של לוח השנה שבו בדרך כלל הקבוצות והשחקנים מתכוננים לפתיחת עונה חדשה – סדרת הגמר, שאליה הגיעו אחרי פלייאוף מעולה ומפתיע לנוכח המצב המורכב, לוס אנג'לס לייקרס ומיאמי היט.
הקשר היהודי הרגיל גם הפעם יהיה מצד הבכירים: בעלי אחת הקבוצות – מיקי אריסון במיאמי והקומישינר של הליגה אדם סילבר, שיעניק את הגביע לקבוצה המנצחת. אבל הפעם האחרונה בה שיחק כדורסלן יהודי בסדרת הגמר של ליגת הכדורסל הטובה בעולם, וגם זכה באליפות, היה ג׳ורדן פארמר עם הלוס אנג׳לס לייקרס ב-2010. במאה ה-21 היו גם דייויד בלאט, מאמן המפסידה קליבלנד קאוולירס ב-2015 ולארי בראון, מגדולי המאמנים בהיסטוריה של המשחק, שזכה באליפות כמאמן דטרויט פיסטונס ב-2004.
המצב היה שונה מאד בשנת 1947 כשיצא לדרך הגמר הראשון בליגה שעדיין קראה לעצמה BAA. הקבוצות בגמר היו פילדלפיה ווריורס ושיקגו סטאגס. הווריורס, שאף זכו בניצחון 1-4 בסדרה, הם מהמפורסמים במועדוני העולם, אותם ווריורס של סטף קרי שהתגלגלו לצפון קליפורניה תחת השם גולדן סטייט. הסטאגס, לעומת זאת, חדלו להתקיים אחרי חמש שנים של פעילות.
הצצה לעתיד שתי הקבוצות אפשר היה לקבל כבר אז מנתון אחד של אותה סדרת גמר ראשונה – רק 2,000 צופים הגיעו לשני המשחקים בשיקגו, עיר שהייתה היסטורית די אדישה לכדורסל מקצועני עד הגעתו לעיר של אחד, מייקל ג׳ורדן שמו, כעבור ארבעה עשורים. פילדלפיה לעומת זאת נשמה וחיה כדורסל ו-8,000 צופים גדשו עד אפס מקום את ה׳פילדלפיה ארנה׳ הישן. מי שהיה אחראי לטירוף הכדורסל הזה היה אחד – אדי ״המוגול״ גוטליב – אולי האדם המשפיע ביותר בכדורסל המקצועני המוקדם.
בהספד לגוטליב בניו יורק טיימס ב-1979 נכתב בטעות שנולד בניו יורק, אך למעשה הוא נולד ב-1898 בקייב כאיזידור גוטליב. הוא הגיע לארצות הברית כילד בן 4 בגל המהגרים היהודים שהגיעו לתחנת הקליטה באליס-איילנד לחופי ניו יורק. החיים המוקדמים באמריקה היו קשים. אביו נפטר שכאיזידור היה בן 9 והמשפחה עקרה לדרום פילדלפיה. כילד קיבל 15 סנט ליום לבית ספר לנסיעה וארוחת צהריים. אם מזג האוויר היה יפה היה הולך ברגל וחוסך את הכסף.
הוא החל לשחק כדורסל – ענף ספורט צעיר שהומצא פחות מעשרים שנים קודם לכן – וכשסיים את התיכון הקים קבוצת כדורסל, בעיקר כדי לשמור את חברי התיכון שלו ביחד. הקבוצה, פילדלפיה ספהאס – ראשי תיבות של South Philadelphia Hebrew Association – התפתחה וצמחה עד שבתחילת שנות ה-1930 כבר שיחקה את משחקיה לעיני קהל של אלפי צופים באולם הנשפים הענק של ה״ברודווד הוטל״. על חולצותיה הופיעו לא פעם האותיות ס.פ.ה.א בעברית.
איך הביא גוטליב קהל רב כל כך למשחקי כדורסל של קבוצה יהודית? בהבנה מאד מוקדמת של כדורסל וספורט כבידור לכל המשפחה ולשני המינים, ובמקרה של הספהאס בהבנת קהל היעד. כרטיסי הכניסה למשחק הספהאס היו 65 סנט לגברים ו-35 סנט לנשים. אבל לא המחיר הזול, או עניין בכדורסל, הביא נערות יהודיות למשחקים. בסיום משחקי הכדורסל עלתה לבימה תזמורת ריקודים והערב המשיך.
המשפחות היהודיות לרוב אסרו על בנותיהן לבלות באולמות הריקודים של פילדלפיה, מהסיבות הרגילות של ערכי מהגרים מול החברה הכללית. אבל משחקי הספהאס היו סיפור אחר. מכיוון שקהל הצופים הורכב מבחורים יהודים בגיל הנכון, משפחות דווקא עודדו את בנותיהן ללכת למשחקים. שוק הבשר של הקהילה היהודית התנהל ביציעי הכדורסל. השחקנים אגב הרוויחו כסף מצוין יחסית לשנות ה-1920 וה-1930, 30 עד 50 דולר למשחק עם כ-80 משחקים בשנה.
אבל הספהאס גם היו טובים. הם זכו ב-12 אליפויות בליגות שונות, כולל שבע אליפויות של ליגת ה-ABL, שטרם הקמת ה-NBA הייתה הליגה החזקה של החוף המזרחי. כל כך טובים היו השחקנים היהודים שאחד מעיתונאי הספורט הבולטים של התקופה, פול גליקו, החליט לחקור את התופעה של הצלחה יהודית בכדורסל. הוא גילה, או חשב שגילה, שליהודים יש יתרונות גנטיים מובהקים לכדורסל(!). בין היתר ציין ״שהם נמוכים ומרכז הכובד הנמוך שלהם מסייע לשליטה בכדור״ והם גם ״פקחים וערמומיים במשחק בו יש לתכונות אלו חשיבות״.
עשרות כוכבי כדורסל יהודים כיכבו באותם שנים. שמות כמו ברני סדרן ולו שוגרמן היו מהכוכבים הגדולים של הכדורסל המקצועני הלא מאורגן של ראשית המאה ה-20. בשנות ה-1920 מופיעים על הבמה שחקנים כמו לולו בנדר ובעיקר נאט הולמן – חבר היכל התהילה של הכדורסל. בצד היותו כוכב האוריג׳ינל-סלטיקס, קבוצה ניו יורקית מפורסמת (ללא שום קשר לסלטיקס של בוסטון שאתם מכירים), הוא כתב ספרים על המשחק והפך למאמן נודע. למעשה, בית הספר למאמנים במכון וינגייט קרוי עד היום על שמו. כשכדורסל נכלל במשחקים האולימפיים לראשונה ב-1936, דווקא בברלין הנאצית, סם בלאטר זוכה בזהב בנבחרת ארצות הברית ואירווינג מרצקי בכסף עם נבחרת קנדה.
ההצטיינות היהודית בכדורסל של אותה תקופה נבעה מסיבות כלכליות, לא פחות מאלו הגנטיות כביכול. גודלו של מגרש כדורסל הוא פחות מ-400 מ"ר, בעוד שגודלו של מגרש בייסבול, ענף הספורט הלאומי האמריקאי, הוא כ-12,000 מ"ר. מגרשי כדורסל היו נפוצים מאד בגטאות היהודים בפילדלפיה, ניו יורק ושיקגו והוקמו לא פעם על גגות בניינים במעין כלובים מרושתים. בכלוב כזה למשל למד לשחק ילד ברוקלינאי בשם רד אאורבך שיהפוך לגדול מאמני בוסטון סלטיקס, תשע פעמים אלוף הליגה, ולדעת רבים המאמן הגדול בהיסטוריה.
הבייסבול יתאים ליהודים של דורות מאוחרים יותר שיתבססו כלכליות ויעברו לפרברים. כיום יש 14 שחקני בייסבול יהודים מקצוענים בליגות הבכירות, חלקם שחקנים מובילים. ב-NBA נותרנו ללא כדורסלן יהודי.
ב-1946 החליטו דווקא בעלי קבוצות ההוקי קרח, בעצת נשיא הליגה מוריס פודולוף, לנצל טוב יותר את האולמות הגדולים שברשותם ולהקים ליגת כדורסל ארצית למקסום ההכנסות בלילות ללא משחק הוקי. פודולוף היה יהודי יליד האימפריה הרוסית, אוקראינה של היום. משפחתו הייתה עשירה יחסית, התיישבה בקונטיקט והוא למד באוניברסיטת ייל והפך עורך דין מפורסם. הוא כמובן האדם היחיד לכהן כנשיא שתי ליגות במקביל ותרומתו החשובה לNBA הייתה ביעור שחיתות והרחקת שחקנים שמכרו משחקים לכל החיים.
אדי גוטליב מיודענו היה בין מקימי פילדלפיה ווריורס כמאמן-מנהל ומיד החתים את מרבית כוכבי הספהאס. הם כללו את ג׳רי פליישמן, פיטי רוזנברג, ג׳ורג׳ סנסקי וארט הילהאוס. רק שני הראשונים היו יהודים שכן המלחמה והתנדבותם של קרוב לחצי מיליון בחורים יהודים הביאו את הספהאס לגייס שחקנים לא יהודים לסגל. עד סדרת הגמר גוטליב יחתים שחקן יהודי נוסף, רלף קפלוביץ׳.
כשנפתח משחק הNBA הראשון, ב-1 בנובמבר 1946, בין טורונטו האסקיז לניו יורק ניקס, שישה שחקנים יהודים היו על המגרש. אוזי שכטמן קלע את הסל הראשון אי פעם בNBA. ארבעה מהשישה, שכטמן, קפלוביץ׳, סוני הרצברג וליאו גוטליב – היו שחקני ניו יורק. אבל אם הייתם מצפים להתלהבות מהעניין בעיר היהודית הגדולה בעולם – נכונה לכם אכזבה. את המדיסון סקוור גארדן הישן פקד קהל אירי גדול ואנטישמי שעודד לא פעם נגד הקבוצה המקומית כי זו הייתה "יהודית מדי" מבחינתם. ההנהלה החליטה לזרום עם הקהל האירי ובתוך שנה יעזבו את הניקס כל ארבעת שחקניה היהודים. קפלוביץ׳ יחבור לפילדלפיה, כאמור, שם הקהל היה בחלקו הגדול יהודי. גוטליב הוסיף לחבורת יוצאי הספהאס את ג׳ו פולקס – גוי גדול עצום ורב.
פולקס היה השחקן הטוב בליגה, מלך הסלים הראשון שלה עם ממוצע של 23 נקודות, שגם תוגמל בשכר של 8000 דולר לשנה. את האשראי על גיוסו לקבוצה צריך לתת לפיטי רוזנברג. הוא שירת עם פולקס, יליד קנטקי, בפרל הרבור ואמר לגוטליב שהוא חייב לגייסו לקבוצה.
דווקא אצל היריבה משיקגו, היריבה בגמר, כוכב הקבוצה היה שחקן יהודי. מקס זסלופסקי, צלף קטלני יליד ברוקלין שנבחר לחמישית העונה של הליגה בכל ארבע העונות הראשונות לקיומה והיה מלך הסלים של העונה השנייה. כששיקגו התפרקה בסיומה של העונה הרביעית, זסלופסקי היה מבוקש כל כך שנערכה הגרלה מיוחדת לשירותיו, בה זכתה ניו יורק ניקס, שנטשה את מדיניות הבלי יהודים שלה, ושילמו לו שכר עתק של 15,000 דולר. השחקן היהודי השני בשיקגו היה מיקי רוטנר, שהיה קפטן הקבוצה ושחקן אהוב בעיר משום שגדל במשפחה עניה כאחד מתשעה ילדים ובזכות הכדורסל קיבל מלגת קולג׳. עם סיום לימודיו התגייס לצבא ארה"ב במלחמת העולם השנייה.
פילדלפיה ניצחה במשחק הראשון 84-71 בכיכובו של פולקס שקלע 37 נקודות, מתוכן 21 ברבע האחרון – מספרים מפלצתיים גם במושגים של ימינו. במשחק השני עצרו אנשי שיקגו את פולקס, אך זה היה הרגע של יוצאי הספהאס להוביל את עירם לניצחון שני בסדרה. פליישמן קלע 16 וקפלוביץ׳ 14 בניצחון 85-74.
פילדלפיה הבטיחה מעשית את ניצחונה בסדרה במשחק הבא בשיקגו עם ניצחון 75-72. יתרון 0-3 בסדרה לא נמחק מעולם. פולקס הוביל את הקבוצה עם 26 נקודות כשקפלוביץ ופליישמן קלעו 11 כל אחד ושיקגו נראתה שבורה. ואז כשפילדלפיה כבר מובילה 65-52 במשחק הרביעי, שוב בשיקגו, התעורר זסלופסקי בכדי למנוע תבוסה משפילה והפסד האליפות במגרש הביתי. הוא קלע 20 נקודות ושיקגו שרדה לראות עוד יום עם ניצחון בנקודה, 74-73.
הסדרה חזרה לפילדלפיה. שיקגו מעט מעודדת יותר, נלחמה עד הסוף אבל נכנעה 83-80 במשחק האחרון. פילדלפיה ווריורס אלופה. המועדון זכה ב-14 אלף דולר על ההישג וגוטליב, אדם נדיב כל ימי חייו, יחלק לכל שחקן בונוס של 2,000 דולר.
גוטליב לא יעשה קריירה גדולה מדי באימון. תפקידו ההיסטורי נועד להיות אחר. הוא תמיד תיאר עצמו יותר כאמרגן מאשר מאמן. ״סירבתי להאט את המשחק גם כשזה סייע ליריבה. הקהל שילם כסף טוב לראות כדורסל מהיר. למה להרוס לו?״, סיפר פעם בראיון.
כשפרש מאימון הפקידה הליגה בידיו שניים מהתפקידים הקריטיים ביותר להתפתחותה. הוא קבע בעצמו את לוח המשחקים, עד יום מותו ב-1979, בזכות יכולתו הגאונית להבין באילו ימים ניתן למקסם הכנסות. כמנהל לא התבייש לצאת לעתים לרחוב למכור כרטיסים. תפקידו השני היה אפילו היסטורי יותר – ראש ועדת חוקי המשחק. הוא עשה הכל כדי לקדם כדורסל אטרקטיבי. כשקבוצות החלו לשחק כדורסל מבוקר והגנתי בשנות ה-1950, הגה את שעון 24 השניות להתקפה, בלעדיו קשה לדמיין כיום את הכדורסל. פרס ״רוקי השנה״ – השחקן המצטיין בעונתו הראשונה בליגה – נקרא על שמו.
הוא כמובן לא יהיה המאמן היהודי האחרון לזכות באליפות. רד אאורבך זכה בתשע אליפויות, רד הולצמן הוביל את הניקס לשתי אליפויות בשנות ה-1970 ולארי בראון הוא המאמן היחיד לזכות באליפות הליגה המקצוענית ובאליפות המכללות.
והשחקנים היהודים? הם עוד המשיכו לככב שנים לא מעטות. בעונתה השנייה נכנס לליגה דולף שייס, יליד הברונקס בניו יורק, 2.03 מ׳ גובהו, וכנראה הכדורסלן היהודי הטוב בהיסטוריה. כשיפרוש אחרי 16 עונות יעמוד במקום הראשון במספר משחקים, במקום השני במספר נקודות ובמקום השלישי בריבאונדים. בשנת היובל של הליגה ב-1996 נבחר בין 50 השחקנים הטובים בהיסטוריה.
שייס כבר עשה זאת בליגה שקלטה במהירות, החל מ-1950, לא מעט שחקנים שחורים. גם לכך היה ליהודים חלק נכבד. אייב ספרסטיין, מאמן ויזם יהודי, וחברו הטוב של גוטליב, החל ב-1928 לנהל את ההרלם גלובטרוטרס, קבוצה "שחורה" כולה. כיום הקבוצה ידועה כלהקת להטוטי כדורסל אבל בעשורים הראשונים של קיומה הייתה קבוצה לגיטימית ותחרותית. ב-1948 כשעברה כבר את סף 100 הניצחונות הרצופים בטורנירים ומסעות דרכים, החליטו ספרסטיין ומקס ווינטר, הבעלים היהודי של המיניאפוליס לייקרס, לקיים ביניהם משחק. הם לא ראו במשחק הצהרה גזעית אלא סתם ניסיון לברר מי הקבוצה הטובה יותר.
לעיני 18,000 צופים בשיקגו, הגלובטרוטרס ניצחו 61-59 מסל בשניה האחרונה של אלמר רובינסון. שנה אחר כך ניצחו שוב את הלייקרס שכבר היו אלופי ה-NBA בתוצאה 49-45. דרכם של שחקנים שחורים לליגה נסללה. וזה כמובן, עם כל הכבוד לתרומה היהודית, השינוי ההיסטורי החשוב ביותר של הכדורסל.