מקובל לחשוב שמימי מרד בר-כוכבא, שפרץ במאה השנייה לספירה, ועד הקמת הגדוד העברי של ז'בוטינסקי וטרומפלדור בזמן מלחמת העולם הראשונה, לא פעל גוף יהודי לוחם ומאורגן. ניתוח המהפך ההיסטורי שחל בתודעה היהודית – מפרעות קישינב ועד יהדות השרירים של נורדאו והקמת הפלמ"ח ולאחר מכן צה"ל – מונגש, בין היתר, בספרה הנהדר של ההיסטוריונית פרופ' אניטה שפירא, "חרב היונה".
אבל אנחנו נחזור הפעם אחורה בזמן לשנת 1794, זמן בו ממלכת פולין-ליטא העצומה מבותרת בידי שלושת המעצמות הגדולות של הימים ההם – רוסיה, פרוסיה ואוסטריה. הכוונה היא כמובן לחלוקה המפורסמת של פולין, שנותרה מאחור מבחינה כלכלית וצבאית, לאחר שלא השכילה להשתלב במהפכה הנאורה של המאה ה-18, בעודה מנציחה את שלטון האצילים והכמורה המסואבים.
חלוקת פולין על ידי שלוש המעצמות הולידה פרץ של סנטימנט לאומי בקרב שכבת העם. אחד מהם היה תיאודש קושצ'ושקו, מהפכן מנוסה, שנלחם גם מעבר לים במלחמת העצמאות האמריקאית. תיאודוש תכנן מרד, שתכליתו עצמאות פולנית ויצירת חוקה בהתאם למודל המהפכה הצרפתית והאמריקאית. המרידה פורצת בעיר הבירה ורשה, שבאותן שנים כשמונה אחוז מתושביה היו יהודים.
רוח הלחימה והמאבק על העצמאות הלאומית הפולנית הדביקו את יהודי העיר. כך למשל מוזכר בעיתון פולני מה-12 במאי 1794: "אפילו היהודים", נכתב שם, "העם הצמוד כל כך למנהגות הברית הישנה, נלחמו בימי מועדיהם בנשק, עזרו ליד התותחים ומילאו כל שירות שנשלחו לשמו, וגם עתה הם מקיימים בשבתות משמרות וסיורים". בעיתון פולני נוסף גם כן מופתעים מרוח הלחימה היהודית המתפרצת: "דבר מוזר", צוין במאמר המערכת, "כי מה שלא ניתן אי פעם להשיג בכפיה, היו היהודים הוורשאים יוצאים עתה לעסוק מרצונם. יוצאים למשמרות, הולכים עם הסיירים, ומקצתם אפילו מרימים כלי נשק. אסור לעבור בשתיקה על הפסיעה הזאת, ושלא לשבחה כראוי לה".
אז מה גרם ליהודים המקומיים באותו זמן להיגמל דווקא הפעם מדפוס ההמתנה למימוש תפקידם המסורתי כשעירים לעזאזל? מבט סוציולוגי על יהודי ורשה באותם ימים מלמד כי הקהילה הייתה מחולקת לשני מעמדות. יהודים ממעמד מבוסס, סוחרים ומקורבים לשלטון, שעם פרוץ המרד ברחו עם רכושם וכספם מוורשה, ומנגד שכבה של פרולטריון יהודי עני, שמקרבו צמחה קבוצת לוחמים, אשר האמינה שהצטרפות למרד הפולני, תיטיב עם מצבה הכלכלי והחברתי.
דב בער (ברק Berek) יוסלביץ' נולד בשנת 1764 למשפחה יהודית במחוז קובנה שבאיחוד הפולני-ליטאי. כשגדל התמנה למנהל עסקיו המסחריים של הבישוף של וילנה. במסגרת עסקיו נסע יוסלביץ' לצרפת, שם נחשף להלכי הרוח של עידן המהפכה ועם שובו השתקע בפרבר של עיר הבירה, ורשה. הביוגרפיה שמזכירה את זו של תיאודש קושצ'ושקו, מחברת בין השניים, ובשלב מסוים יוסלביץ' מציע למנהיג המרד הפולני להקים גדוד יהודי.
יוסלביץ יוצא בקריאה נרגשת להתגייסות למאבק לעצמאות פולנית. קהל היעד הם יהודי ורשה. "שמעו נא כל בני עם ישראל, כל אשר צלם אל שדי בליבו, וכל החפץ לעזור במלחמה על ארץ המולדת", התפייט, "דעו כי הגיעה השעה להקדיש לזה את כוחותינו. הלא הרבה שרים אדירים ובני אצילים גדולים נכונים למסור את נפשם, ולא נאחז בחרב גם אנחנו הנרדפים בשעה שנלחצים אנו מכל שיני האדם אשר בארץ? למה לא ניגש לקנות את החירות, אשר הובטחה לנו בדברים ברורים ויוצאים מן הלב, כמו שהובטחה לאחרים, אבל לראשונה עלינו להיות ראויים לה. אני זכיתי בפקודת השלטונות להיות בראש הגדוד. אחים נאמנים נלחם בארץ המולדת כל עוד תישאר בנו טיפת דם אחת. עורו כאריות!"
הקרב הידוע ביותר שבו השתתף גדוד "בני ורשה" בפיקודו של ברק יוסלביץ', התרחש ברובע בשם "פראגה", שנמצא בפאתי ורשה. תוצאות הקרב, שהתנהל מול הכוחות הרוסים היו קשות ביותר. מתוך גדוד של 500 חיילים יהודים פשוטים – שאת מרביתם אסף, מילולית, יוסלביץ' מרחובות וורשה – נהרגו רבים, ובזיכרון הלאומי הפולני הוא מכונה "טבח פראגה". יוסלביץ' הצליח להינצל, נמלט ונפל בשבי האוסטרים.
לאחר דיכוי המרד, יצא לגליציה ומשם לאיטליה, שם חבר אל גנרל פולני שהקים גיס תחת הצבא הצרפתי במלחמות נפוליאון. מתוך שאיפה לשחרר את פולין בעזרת הצבא הצרפתי, יוסלביץ' נלחם בקרבות רבים כשהוא כבר בדרגת קולונל ואף זכה לקבל כמה מעיטורי הגבורה הגבוהים והנכבדים ביותר, כמו צלב הזהב הפולני והעיטור הצבאי הפולני הגבוה ביותר לאומץ לב מול האויב.
את חייו סיים יוסלביץ' במאי 1809, בקרב בפאתי ורשה בשורות הצבא הצרפתי, שנלחם מול האוסטרים. "העצבת את ארץ הגיבורים שר הגדודים הישר ברקו", הספיד אותו המנהיג הפולני הגדול פוטוצקי, "כאשר הסיעה אותך גבורתך אל תוך מחנה האויבים, זכור תזכור לעד, כי אתה היית המופת הראשון לעמך ברוח הגבורה והראית את דמות הגיבורים שבכו עליהם בנות ציון".
מאז יוסלביץ' הפך למיתוס בזיכרון הלאומי הפולני ;על שמו קרויים בתי ספר, רחובות רבים, וקברו, מחוץ לעיירה קוצק, משמש כמוקד עלייה לרגל. אגב קברו, האגדה מספרת כי מאחר ויוסלביץ' היה יהודי, הקהילה ביקשה לקבור אותו ככזה, והפולנים שראו בו גיבור לאומי, התעקשו לקבור אותו כפולני. שני הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה אם יקבר כיהודי או כפולני, ולכן הפשרה הייתה לשים את גופתו על סוסה עם מחסום עיניים והיכן שהסוסה תיעצר שם יוסלביץ' יקבר. וכך היה. ב-2009, לציון 200 שנה למותו, הוציאו דואר ישראל והדואר הפולני בול הנושא את דמותו.
(הציטוטים ברשימה נלקחו מתוך הפודקאסט הנהדר של יובל מלחי "קטעים בהיסטוריה")