קרנף על הגג: הקומיקאי היהודי שהפך את טוביה החולב להצלחה עולמית

לקראת סוף שנות השבעים של המאה הקודמת קבע מגזין "טיים" כי 80 אחוז מהסטנדאפיסטים בארצות הברית הם יהודים. קומדיה, מן הסתם, תמיד הייתה מנגנון הגנה. או כפי שמל ברוקס – מהגדולים אי פעם שביניהם – היטיב לנסח: "אם הם צוחקים, איך הם יכולים להכות אותך למוות?"

באותו זמן גופו הענק של זירו מוסטל כבר היה ללא רוח חיים כמה חודשים. אחד הגיבורים המרכזיים של רבים מהקומיקאים היהודים שמילאו את אמריקה לא היה רק קומיקאי. בתור מלך התיאטרון המוזיקלי הוא זכה בפרסים כשחקן קומי ודרמטי כאחד. כישוריו הבימתיים היו של שחקן, ליצן, קומיקאי, זמר, פנטומימאי ורקדנית בלט.

ההספדים המרובים שנכתבו עליו כשפרש מהעולם במפתיע ב-1977 טענו בתוקף: זירו מוסטל היה ייחודי. הוא היה נפלא וגרוטסקי, הוא ריתק וזעזע. הוא היה אקסטטי, אינטנסיבי, קנאי. הוא צעק ושאג, רקד וזימר, הרביץ, קילל ונישק על הפה – גם כשזה ממש לא התאים – וגלגל את העיניים האקספרסיביות שלו, והכל כצונאמי אדיר של אנרגיה בלתי ניתנת לעצירה. הוא היה לסירוגין פתטי ותכליתי, מפחיד ומצחיק. הוא תמיד זמם משהו; כאילו שם זרקור על המחשבות הלא טהורות של כל אחד מאיתנו. במבט אחד שובב הוא חשף את התשוקות האנושיות האפלות ביותר, וכמה שזה היה מפחיד, זה היה פי אלף יותר מצחיק.

הליצן הגדול נולד בברוקלין, ניו יורק ב-1915 בשם שמואל יואל מוסטל להורים יהודים, מהגרים מגליציה. לא ברור מאיפה ומתי הגיע הכינוי "זירו" – יש הטוענים שהוא דבק בו בבית הספר עקב הישגו האקדמיים המועטים, אך יתכן שהוא קיבל את השם הרבה יותר מאוחר.

האהבה הראשונה של מוסטל הייתה לאמנות, והוא חלם להיות צייר. אביו אמנם רצה שיהיה רב, אך אימו כיבדה את אהבתו לאמנות, הלבישה אותו בחליפת קטיפה ושלחה אותו למוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק להעתיק ציורים. כשבגר, הוא למד ציור ואף לימד ציור, ועבד כמדריך במוזיאונים לאמנות (מספרים שבמהלך הסיורים הוא היה פוצח באימפרוביזציות משונות ומעמיד פנים שהוא פיקאסו או פרקולטור קפה). הסיבה היחידה שהחל להופיע כקומיקאי, בתחילת שנות ה-40 של המאה הקודמת, הייתה כדי לממן לעצמו ציוד אמנות.

מוסטל לא התכוון להיות קומיקאי, אבל הקהל אהב אותו ומהופעות במועדוני לילה התקדם לרדיו ולתיאטרון, ומאוחר יותר גם לטלוויזיה ולקולנוע. ב-1942 הפיל את הקהל ואת המבקרים מצחוק בהצגת וודוויל  שהרימה את מורל הקהל בזמן המלחמה. מוסטל בעצמו גויס ועם שובו מהמלחמה התברג היטב בעסקי השעשועים.

הסרט הראשון שהשתתף בו היה הקומדיה המוזיקלית בשם “Du Barry Was a Lady” בכיכובה של לוסיל בול, אך הקריירה ההוליוודית שלו נגדעה – לפחות לזמן מה – עוד לפני שממש התרוממה.  מוסטל נכנס לרשימה השחורה של תעשיית הבידור מוקדם מאוד, עוד לפני שזאת נהייתה פרקטיקה הוליוודית רחבה. הוא פוטר מהחוזה שלו בהוליווד וזומן להעיד בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות לא אמריקאית. הוא הכחיש שהוא חבר במפלגה הקומוניסטית, אך העובדה שסרב להלשין על אחרים רק סיבכה אותו עוד יותר. דלתות נטרקו בפניו ובמשך מספר שנים נאלץ לוותר על משחק. הוא ניצל את התקופה היטב וצייר בה בקדחתנות בסטודיו קטן משלו בניו יורק. מאוחר יותר שיחק לצד וודי אלן בסרט שעסק ברשימה השחורה של הוליווד, “The Front”.

אבל הייעוד של מוסטל היה ונותר על הבמות. ב-1957 הוא חתם על חוזה עם הסוכן טובי קול שהתנגד לפרקטיקת הרשימה השחורה של הסנטור מקארת'י והשיג לו את תקפיד לאופולד בלום במחזה Ulysses in Nighttown, המבוסס על "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס. ההצגה עלתה בתיאטרון קטן בניו יורק, אולם הופעתו של מוסטל זכתה לביקורות נלהבות.

כעבור שנה חזר מוסטל לברודוויי בהצלחה רבה, ובסיקסטיז נהיה כוכב של ממש. בתחילת אותו עשור זכה בפרס הטוני הראשון שלו (מבין שלושה בסך הכל) על תפקידו ב"קרנפים" של יונסקו – קלאסיקה של דרמה פוליטית אבסורדית – הרי אין איש שיכול להפוך בקלות לקרנף כמו מוסטל. הוא היה שחקן פיזי מאוד שידע לנצל את גודלו העצום, ולהשתנות מן הקצה אל הקצה תוך שבריר שנייה.

מוסטל נכנס שוב לאותו התפקיד כעבור כעשור כשכיכב בעיבוד הקולנועי של "קרנפים" לצד חברו הטוב ג'ין ויילדר, איתו כיכב כבר בקומדיה "המפיקים", סרטו האפי של מל ברוקס. "כמקס ביאליסטוק ב-'המפיקים' מוסטל מגלם את התיאבון עצמו, מזיע ומתהדר, נוטף תאווה וייאוש, גופו הענק הוא פזרנות של תנועות מוזרות אך חינניות", נכתב עליו במגזין האמנות הלונדוני Frieze. "המשלב הרגשי הגדוש שלו, בשילוב עם זריזות פיזית חרדתית, הפכו אותו לאחד מהמפרשים המובילים של תיאטרון האבסורד של סמואל בקט ויונסקו".

אבל התפקיד הכי מזוהה עם זירו מוסטל הוא זה של טוביה החולב בהפקה המקורית של "כנר על הגג" בברודוויי, עליו אמר: "טוביה הוא אחת מאותן דמויות שאין להן תחתית. ברגעים הכי אפלים, יש לו קלילות; ברגעים הכי קלילים, חושך". אותו תיאור התאים גם היטב למוסטל עצמו.

זירו מוסטל היה ליצן, אך כמו כל ליצן טוב, הליצנות בעבעה ממעמקים. הוא היה נשמה גדולה. הוא גם הבין לא מעט באמנות ובספרות, ואהבתו הרבה לשלום עליכם עזרה לו לבנות את דמותו הבלתי נשכחת של טוביה החולב במיוזיקל שיצרו המחזאי ג'וזף שטיין והמלחין ג'רי בוק עבור במת ברודוויי ב-1964.

בתחילת שנות ה-70 הפתיע במאי הגירסה הקולנועית של "כנר על הגג", נורמן ג'ואיסון, כשליהק לתפקיד הראשי את חיים טופול, שגילם את טוביה החולב בווסט אנד של לונדון, ולא את מוסטל – הטוביה המקורי. ג'ואיסון טען שאישיותו של מוסטל כל כך דומיננטית שאם הוא היה מככב בסרט, אנשים היו רואים את מוסטל ולא את טוביה החולב. מצד שני, נטען גם שג'ואיסון לא רצה את מוסטל כי היה קשה לעבוד איתו. כך או כך, מוסטל עיצב את דמותו של טוביה החולב כפי שאנחנו מכירים אותו עד היום, גם כשהוא מבוצע על ידי שחקן אחר.

עוד להיט של מוסטל הייתה הפארסה הרומאית בטוויסט מודרני, "דבר מצחיק קרה בדרך לפורום" – מחזמר מאת סטיבן סונדהיים שהועלה לראשונה בברודוויי ב-1962 וכעבור ארבע שנים עובד לקולנוע על ידי ריצ'רד לסטר. בשתי הגרסאות כיכב מוסטל בתור עבד שמן בטוגה.

זירו מוסטל המשיך לעבוד במרץ עד ליומו האחרון. הוא מת מדום לב בפילדלפיה בגיל 62 בלבד, השבוע לפני 48 שנים, בזמן שעבד על תפקיד חדש: דמותו של שיילוק בהצגה המבוססת על "הסוחר מוונציה" של שייקספיר. ההצגה הייתה אמורה לעלות בברודוויי בסתיו של 1977, אך מוסטל לא הספיק. לבקשתו, לא נערכה הלוויה וגופתו נשרפה. ההופעה האחרונה שלו הייתה תפקיד אורח ב"החבובות", בתוכנית ששודרה אחרי מותו.