לאגדה על נחמן קטופא יש את כל המאפיינים של צ'יזבט מפחיד ומערער, סיפור חובה לחובבי מיסטיקה יהודית. העלילה מתרחשת בכפר ברעם, יישוב יהודי בגליל העליון בתקופת המשנה והתלמוד, על שמו נקרא קיבוץ ברעם.
על פי האגדה, לזוג צדיקים חשוך ילדים בשם פנחס ורחל שחיו בכפר במאה החמישית, נולד ילד. התינוק שניחם אותם על שנות העקרות הקשות קיבל, מטבע הדברים, את השם נחמן. אבל מה – איך שהוא נולד, מהרגע בו יצא מרחם אימו, הוא החל לדבר דברי תורה ולגלות סודות מעולמות עליונים.
אביו נבהל, גער בתינוק והשתיק אותו. הילוד הקט לקה בהלם והפסיק לדבר לגמרי. מאותו רגע הוא שתק; במשך שנים ארוכות הוא שתק ואימו רחל היתה בוכה על שנולד לה ילד אילם. אבל ביום הולדתו ה-12, נחמן פתאום התחיל לדבר. הילד פתח את פיו וניבא את כל מה שעתיד לקרות עד לבוא המשיח. הוא תיאר את גאולת עם ישראל ואת אחרית הימים. כשהוא סיים את המונולוג שלו, הוא נפל ומת לנגד עיני הוריו. ועל כן קיבל את שמו. לפעמים הוא נקרא נחמן קטופא, על שום שנקטף בנעוריו; לפעמים הוא נקרא נחמן חטופא, כי חטף אותו המוות.
את הנבואות שהתנבא נחמן כשמלאו לו 12 שנים ניתן לקרוא בטקסט בשם "נבואת הילד". את הטקסט אפשר למצוא בקלות באינטרנט – אבל להבין אותו זה כבר סיפור אחר. הטקסט מחולק לחמש נבואות, המנסוחת באופן מסתורי ומרומז, בחרוזים, לפי סדר הא"ב, בארמית ירושלמית. מבחינה סגנונית אומרים שהוא מזכיר יותר מכל את הפיוט "אקדמות" בארמית, שנאמר בקהילות אשכנז בחג השבועות, וחובר במאה ה-11.
ישנה סברה שהנושא האמיתי של הטקסט הוא מלחמות בין צלבנים נוצרים לערבים מוסלמים, ולכן הנבואות כתובות כחידות ואלגוריות שאפילו פרשנים מומחים מתקשים לפענח. על פי סברה זו, הסגנון מעורפל במכוון כדי להסתיר תוכן פוליטי מסוכן שכן המחבר חי תחת שלטון מוסלמי והשתמש בשפה מקודדת כדי להימנע מרדיפה בשל כתיבתו על סכסוכים פוליטיים עכשוויים. בראייה זו, מהווה היצירה דוגמה לאופן שבו ספרות מיסטית יהודית שימשה לעיתים כפרשנות פוליטית מוסווית.
אלא שאת הרמזים ניתן לפרש בצורה שתתאים לכל תקופה ותקופה. קחו לדוגמה את הבלוג "השם1.נט" – בלוג אחרית הימים – שבו טוענים, למשל, שהילד נחמן קטופא קישר את הרס פסל החירות לבוא הגאולה. מה לילד שחי בגליל לפני 1500 שנה ולאתר תיירותי בניו יורק? ובכן, קטופא הזכיר בנבואה שלו את ההרס של אחד משבעת פלאי תבל: הקולוסוס מרודוס. היות וזה מוזר שקטופא התנבא על אירוע שכבר אירע – הפסל הענק של אל השמש הליוס שנבנה באי היווני רודוס נהרס ברעידת אדמה ב-280 לפנה"ס – ניתן לטעון שהוא בעצם דיבר על פסל החירות האמריקאי, שמזכיר את הענק היווני שחרב. אחרים טענו כי קטופא ניבא את מגיפת הקורונה בנבואה שלו, ועוד שלל אירועים שכבר קרו וש(אולי) עוד יקרו.
מן הסתם קיימת אי ודאות היסטורית סביב סיפורו של הילד הנביא. לא ברור האם באמת היה ילד כזה, ואם לא היה – מי שם את הנבואה בפיו של הנער וניסח את נבואתו? בעניין הזה יש שלל סברות. רבים, ביניהם הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) מגדולי האחרונים, והרב שבתי בס שפעל בפולין במאה ה-17, סבורים שאת הנבואה כתב המקובל ומחשב הקיצין רבי אברהם בן אליעזר הלוי.
הלוי גורש מספרד, נדד ועלה לארץ ישראל בתחילת המאה ה-16 ועמד בראש ישיבה בירושלים. הוא פירש את "נבואת הילד" סמוך לסיפוח ארץ ישראל לאימפריה העות'מאנית על ידי הסולטן סלים הראשון. הלוי טען ש"נבואת הילד" נמצאה בחורבות ליד טבריה כמה מאות שנים קודם לכן, בסוף המאה ה-13, אך רבים חושבים שהלוי לא רק פירש את "נבואת הילד", אלא כתב אותה בעצמו.
לעומת זאת, יש הטוענים ש"נבואת הילד" נכתבה על ידי צאצאי הרמב"ם במאה ה-14. אחרים מציעים שהיא מתוארכת למאות ה-11-12, במהלך מסעי הצלב. ישנם עוד מומחים וחוקרים הקושרים את סיפורו של נחמן קטופא לכותבים שונים בתקופות שונות, וכמובן ישנם אלה שמאמינים שסיפור התינוק המדבר הוא אמת לאמיתה ושאת הנבואות הללו אכן הביא לעולם ילד בן 12 מהגליל.
בספרו "אוצר מדרשים", שיצא ב-1915, טוען "בעל האוצרות" יהודה דוד אייזנשטיין כי נבואת הילד הודפסה לראשונה בספר "נגיד ומצווה" באמצע המאה ה-18 בקושטא, היא קונסטנטינופול, מה שאנחנו מכירים היום כאיסטנבול. לקראת סוף אותה מאה, הנבואה פורסמה מחדש עם פירוש מאת הסופר העברי יצחק סטנוב מדור המאספים של תנועת ההשכלה בברלין, אם כי חוקרים מאמינים שסטנוב בדה חלק ניכר מפרשנותו ה"עתיקה".
סטנוב כתב שפנחס, אביו של הילד הנביא, ידע את השם המפורש אך הוא לא רצה להשתמש בו כדי להתפלל שאישתו העקרה תבורך בילדים, עד שפעם אחת, כשהיא לחצה עליו, הוא נענה לה והתפלל בקדושה ובטהרה, ואז היא הרתה. התינוק נולד בראש השנה, ככל הנראה בשנת 474 לספירה. איך שהתינוק נולד, הוא השתחווה בפני אימו ואמר לה שמעל לכיפה שהם רואים יש עוד 955 כיפות, ומעליהן יש ארבע חיות, ומעליהם יש כיסא רם ונישא ומעל הכסא יש אש המאכלת את הכסא ואת כל המשרתים.
כשנחמן התינוק אמר את זה, האב נבהל ומיד גזר עליו את השתיקה. אישתו שוב התחננה אליו. הפעם היא בכתה שילדה אילם והתחננה לבעלה שיתיר לו לדבר. במשך שנים האב סרב, עד שיום אחד היא הניחה את הילד על ברכיו של אביה. האב ראה את יופיו ונישק אותו ונכנע לתחנוניה, אך הזהיר את אישתו שהילד חכם ויודע דברים וברגע שהוא יתחיל לדבר הוא יגלה סודות שיפחידו את כולם, וחייו יהיו קצרים.
רחל אמרה שאם כך, שיתן לו לדבר בפרטיות, ולא באופן פומבי. אז פנחס שם את פיו על פיו של הילד והורה לו לדבר רק בפרטיות ורק באופן סתום שלא יובן עד שהנבואה שלו לא תתגשם. באותו הרגע הילד פתח את פיו ונתן חמש נבואות, בסדר הא"ב. הוא סיים את דבריו, בישר להוריו כי הוא עומד למות – וכך עשה.
גם סביב מקום קבורתו המדויק של נחמן קטופא – בהנחה שאכן היה פעם ילד כזה – קיימות מחלוקות. ישנה הסכמה כי הוא קבור בגליל, והסברה הרווחת ביותר היא כי הוא קבור ליד ברעם, קרוב לקבר של אסתר המלכה (בהנחה שהיא קבורה בארץ ולא באירן). קברו של הילד, שנמצא באזור קיבוץ ברעם, בהרי מרום הגליל, על גבול לבנון, נחשב כמובן למקום קדוש ומוקד עלייה לרגל, אליו מגיעים מאמינים כדי להתפלל כי יבורכו בילדים או להתפלל להבראת ילד חולה. מערת הקבורה כוללת כיפה כחולה, ובתוך המבנה יש מספר מדרגות שיורדים בהן אל תוך מערה.
אפשר לנסוע לשם לראות במו עיניכם, או שאפשר לראות סרטונים ביוטיוב. האם זהו מקום קדוש להתפלל בו או מקום טוב לספר בו צ'יזבטים מיסטיים, זה כבר תלוי בהשקפה של כל אחד מכם.