מי שמכיר את צילומי השחור-לבן האלגנטיים והמסוגננים בהם הצלמת מריה אוסטריה תיעדה את מיטב אושיות התרבות של המאה ה-20, עלול לפספס את הצד האחר של הביוגרפיה שלה, ושל יצירתה. אוסטריה צילמה המון שמות ענקיים, ביניהם ברטולט ברכט, תומאס מאן, יהודי מנוחין, מריה קאלאס, מרתה גרהם, איגור סטרבינסקי ואלברט שווייצר – אבל גורלה כיהודיה, הוביל את חייה, כמו גם את עדשת מצלמתה, למקומות הרבה פחות נוצצים.
הישגיה של מריה אוסטריה כצלמת הם רבים. היא תיעדה את אירופה המשתנה משנות ה-30 של המאה הקודמת עד 1975. היא התמקדה בצילום דוקומנטרי – בין אם חברתי או תיעוד של האמנויות. גוף העבודה שלה מרשים ויפהפה, והיא גם עשתה לא מעט למען הצילום מאחורי הקלעים, אך יתכן כי ההישג הגדול ביותר שלה, היה חלקה בהצלת ביתה של אנה פרנק, בעזרת אותם צילומים. על כאלה ועוד היא זכתה בכבוד להיות אחת הצלמות פורצות הדרך שכלולות בתערוכת הצילום של אנו – מוזיאון העם היהודי, "20&20 עדשה משלה".
בתור צלמת שפעלה באמסטרדם, ב-1954 קיבלה אוסטריה הזמנה יוצאת דופן שהתבררה בדיעבד כבעלת משקל כבד מבחינה היסטורית. מפיק תיאטרון אמריקאי יצר איתה קשר בבקשה שתצלם את המחבוא הסודי שבו התחבאה אנה פראנק מהנאצים בזמן המלחמה, עבור הצגה המבוססת על היומן שלה. מטרת הצילומים הייתה להבטיח תפאורה אותנטית להצגה. "יומנה של אנה פרנק" בגירסה הבימתית עלתה בברודוויי ב-1955 וזכתה בפרס הטוני להצגה הטובה ביותר של השנה, וגם זיכתה את כותביה, בני הזוג פרנסס גודריץ' ואלברט האקט – הפאוואר-קאפל של תסריטאות בימי תור הזהב של הוליווד – לפרס הפוליצר בקטגוריית הדרמה. כעבור ארבע שנים, ההצגה עובדה לסרט הוליוודי בבימויו של ג'ורג' סטיבנס והסרט זכה בשלושה אוסקרים. אך מעבר לתפאורה האותנטית שהושגה בברודוויי ובהוליווד בזכות צילומיה של אוסטריה, התיעוד המצמרר שלה הביא ליותר מזה.
מצלמתה של אוסטריה תפסה כל פינה בדירת המסתור של אנה ומשפחתה על גדת הפרינסנחראכט ("תעלת הנסיך") באמסטרדם. אוסטריה הנפיקה למעלה מ-200 צילומים שחשפו הן את הזכרונות הנותרים מחיי המחתרת והן את הריקנות הרודפת שנותרה מאחור. סדרת הצילומים המקיפה הזו תיעדה ברגישות נדירה את חללי המסתור הריקים: הדממה המצמררת של החדרים, סימני העיפרון על הקיר שסימנו את גובה הילדים, המדרגות הצרות ושרידי הריהוט המקורי. הצילומים פורסמו בעיתונות ההולנדית, עוררו הדים נרחבים, והוצגו בתערוכה באמסטרדם ב-1958. המסמך החזותי רב־העוצמה הזה חצה את גבולות הצרכים הבימתיים והפך לכלי מרכזי במאבק הציבורי לשימור המבנה.
העדשה של אוסטריה השתרעה מעבר למרחב הפיזי וכללה דיוקנאות של אוטו פרנק, אביה של אנה והיחיד מהמשפחה ששרד. אוסטריה עצמה איבדה בשואה את מרבית משפחתה והמפגש עם אביה של אנה מן הסתם היה אמוציונלי. הרשומה החזותית היסודית של אוסטריה הגיעה ברגע קריטי: הבניין עמד בפני הריסה באמצע שנות ה-50. בזמנו טרם התגבשה התודעה הציבורית לחשיבותו ההיסטורית – יומנה של אנה פורסם רק שנים אחדות קודם לכן ועדיין לא הפך לסמל עולמי. אוטו פרנק נלחם לשמר את הבית כאנדרטה, והתמונות של אוסטריה – שהציגו חדרי מגורים מאולתרים, פתחים נסתרים והתנאים הצפופים שבהם חיו שמונה אנשים בסוד – הפכו לתחמושת רבת עוצמה במאבק השימור הזה.
בעקבות המאבק, ב־3 במאי 1960 נפתח בית אנה פרנק כמוזיאון ואתר הנצחה בינלאומי. עדשתה של מריה אוסטריה שימשה לא רק לתיעוד, אלא גם למאבק על הזיכרון – מבט אנושי, כואב אך מאופק, שהפך את צילומיה לאמנות חיה של התנגדות ותקווה.
מריה אוסטריה נולדה ב 1915 בעיירת המרפא קרלובי וארי (קרלסבד) בבוהמיה שבצ'כיה, בשם מארי קרולין אוסטרייכר. היא נולדה למשפחה יהודית ממעמד ביניים אך מוקפת בסביבה חברתית אינטלקטואלית ואמנותית. בנעוריה נסעה ללמוד צילום בוינה, והחלה לעבוד כצלמת פרילאנס בעולם התרבות השוקק של העיר. היא נמשכה אל תיאטרון האוונגרד אך הצילומים שלה היו ריאליסטים וישירים, וניתן לשייכם לזרם הניאו-ריאליזם.
האנטישמיות העולה בוינה דחפה אותה לעבור להולנד, שנראתה בטוחה יותר. היא עברה לגור באמסטרדם עם אחותה, שהיתה מעצבת טקסטיל, והשתיים החלו לשתף פעולה מבחינה אמנותית. שם היא אימצה את שמה החדש, מריה אוסטריה, ובנתה את עצמה מחדש כצלמת, אך מהר מאוד נכבשה הולנד ואוסטריה נאלצה לוותר על עבודתה כצלמת, והחלה לעבוד כאחות בבית החולים היהודי וכמורה לצילום עבור היודנראט של אמסטרדם. את המלחמה שרדה במסתור ובעבודה עבור המחתרת ההולנדית הנאבקת בכיבוש הנאצי, כשהיא עוסקת בזיוף תעודות ומסמכים.
מריה אוסטריה שבה לצלם מיד עם תום המלחמה. היא גם חזרה לצלם צילומי אופנה ותרבות אך התמקדה בתיעוד החיים בעיר ההרוסה שאחרי המלחמה – צילום חברתי פר-אקסלנס, חדור אתוס הומניסטי. הצילומים שלה היו צילומים של שבר והתחדשות, של הנסיון למצוא חיים ולבנות חיים אחרי המלחמה, שהשפיעה עמוקות על האמנות שלה וחדרה אל תוך צילומיה. בין היתר, צילמה איחודי משפחות של שורדי שואה, ותיעדה יתומי שואה מרומניה שהגיעו להולנד.
אוסטריה לא רק צילמה, אלא היתה גם פעילה בקידום מדיום הצילום, קידום זכויות צלמים והכרה בצילום כמדיום אמנות לגיטימי ושווה ערך לציור ופיסול – דבר שבימים ההם לא היה מובן מאליו. היא נמנתה בין מקימי סוכנות הצילום פרטיקאם, קיצור של "פרטיזאנן קמרה", כלומר צילום פרטיזני – סוכנות שפעלה ברוח ההתנגדות האנטי-נאצית ותיעדה את החיים בהולנד שלאחר המלחמה.
לצד זה, אוסטריה לא איבדה את העניין שלה בצילום תיאטרון, מחול ומוזיקה ניסיוניים, הפקות אופרה ובלט. בראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת היא התבססה כצלמת הבית של תיאטרון מיקרי – מרכז אגדי באמסטרדם לתיאטרון אוונגרדי ואלטרנטיבי – והפכה לשם דבר בצילום התיאטרון בהולנד.
מריה אוסטריה נפטרה מסיבוכי שפעת קשים, בינואר 1975, כשהיא בת 59 בסך הכל. בהולנד היא זכורה היטב, עבודותיה מוצגות שם תדיר, וקרן אמסטרדם לאמנויות מעניקה פרס צילום יוקרתי על שמה אחת לשנתיים.