ליזט מודל, שצילמה באירופה ובארצות הברית בשנות ה-30, ה-40 וה-50 של המאה הקודמת נחשבת למלכת צילום הרחוב, ועד היום ניתן לראות את ההשפעה שלה על הזרם הזה בצילום. כך היא קיבלה את מקומה כאחת הצלמות פורצות הדרך שכלולות בתערוכת הצילום החדשה של אנו – מוזיאון העם היהודי, "20&20 עדשה משלה".
מודל נולדה בשם אליס אמלי פליציה שטרן ב-1901 בעיר וינה אל תוך סביבה בורגנית וקיבלה חינוך פרטי משובח, אך סבלה רבות בילדותה. בין היתר, העיד אחיה כי אביה הטריד אותה מינית בילדותה.
את ההשכלה האמנותית שלה היא התחילה דווקא במוזיקה – עם סיום מלחמת העולם הראשונה היא למדה פסנתר ותיאוריה אצל שני מלחינים יהודים-אוסטרים מוכרים: אדוארד שטוירמן ולאחר מכן אצל המלחין המודרניסט הגדול ארולד שנברג, מנהיג האסכולה הווינאית השנייה. למרות שהיא עתידה הייתה לנטוש את עולם המוזיקה לטובת הצילום, שנברג האקספרסיוניסט נותר ההשפעה הגדולה ביותר על יצירתה לאורך כל הקריירה שלה. אם שנברג נמנע מצורות מסורתיות של יופי כדי להביע רגשות עזים במוזיקה שלו, זה מה שמודל עשתה במידה רבה בצילום שלה.
בגיל 25 עברה האמנית הצעירה לפריז, שם למדה שירה אופראית וציור. כמו בוינה, גם בפריז היא התחברה במהירות לסצינת האמנות האוונגרדית המקומית, ואת הצילום היא גילתה דרך אחותה הצעירה אולגה. אולגה לימדה אותה את הבסיס של הצילום, ועוד קצת היא למדה מחברתה של אחותה, צלמת הפורטרטים ההונגריה-יהודיה רוז'י אנדרה, שתיעדה בעדשתה את מיטב אמני פריז מפבלו פיקסו ולואיס בונואל ועד ז'אן קוקטו לה קורבוזיה, והייתה נשואה לתקופה קצרה לצלם הסוריאליסט אנדרה קרטס.
ב-1934 ביקרה מודל את אימה בניס שבריביירה הצרפתית, שם צילמה סדרה של דיוקנאות ב"טיילת האנגלית" של ניס. המגזין הקומוניסטי Regards, שהקדים את "לייף" ואחרים בתחום העיתונות המצולמת, פרסם את הצילומים הללו. הקלוז-אפים הגרוטסקיים של בורגנים עשירים מדושנים אך מדוכאים מזיעים על הפרומנדה היה בדיוק מה שהמגזין הקומוניסטי חיפש. וסדרת הצילומים המוקדמת הזאת טמנה בחובה את כל המאפיינים שילוו את מודל במהלך קריירת הצילום שלה. באמצעות זוויות דרמטיות וחיתוך אגרסיבי היא חשפה את הריקנות מאחורי הנוחות החומרית, והפכה צילום דוקומנטרי לאמנות אקספרסיבית ומהדהדת רגשית. מצילום עשירים בניס היא עברה לצילום עניי פריז, שגם אותם היא תיעדה באותה צורה מעוררת אמוציות.
בפריז היא הכירה את הצייר הרוסי אבסה מודל, איתו התחתנה ב-1937. כעבור שנה עזבו בני הזוג את פריז לטובת ניו יורק. בתור זוג יהודי שלאף אחד מהם לא הייתה אזרחות צרפתית, היה ברור שהגיע הזמן להסתלק. הם השתקעו במנהטן, ומאותו רגע, העיר ניו יורק הפכה לנושא העיקרי של האמנות שלהם. בעוד גורדי השחקים של ניו יורק חדרו לציוריו הצבעוניים של בעלה, ליזט יצאה לרחובות הלואר איסט סייד ובאטרי פארק לצלם. כמו בפריז, גם בניו יורק נמשכה עדשתה אל האנשים הפשוטים שהיא ראתה ברחוב. בד בבד חדרה תרבות הצריכה האמריקאית, על חלונות הראווה של העיר הגדולה, אל עבודותיה.
באמריקה נהייתה מודל צלמת מצליחה ומוערכת. צילומיה התפרסמו ב"הארפר'ז בזאר" ומגזינים רבים אחרים והוצגו במוזיאונים. עבודתה לכדה את המוזרויות הקטנות והמאפיינים הייחודיים של אנשים רגילים בנסיבות יומיומיות, וסיפקה תיאור אותנטי ובלתי מלוטש של החיים המודרניים והשפעותיהם על המצב האנושי. היא אמנם התמחתה בצילום רחוב, אך ההתבוננות שלה על המציאות הייתה אינטרפרטציה אישית, וככזאת היא היה מעוגנת בעולם האמנות, ולא בעולם העיתונות, למשל.
במשך חייה יצא לה ללמוד עם מספר רב של מאסטרים בתחומי אמנות רבים, וזה ניכר באופן בו התבוננה על העולם ובחרה לתעד אותו. אם בצעירותה למדה מוזיקה אצל שנברג, בהמשך למדה ציור אצל הצייר הקוביסטי הצרפתי אנדרה לוט, צילום אצל הצלם והאקטיביסט סיד גרוסמן, ועשתה התמחות אצל האמנית הסוריאליסטית פלורנס אנרי, שגם היא, כמו מודל, עבדה בשלל מדיומים.
ראיית העולם של מודל הייתה חקוקה באקספרסיוניזם, והיא יישמה את עקרונות התנועה של ביטוי רגשי סובייקטיבי תוך כדי שהיא מאתגרת את תפקידו המסורתי של הצילום ככלי תיעודי בלבד. מודל נקטה במספר גישות טכניות ואסתטיות ייחודיות שהדגישו עוצמה רגשית על פני אובייקטיביות דוקומנטרית. היא השתמשה בטכניקות אוונגרד כגון זוויות נמוכות, תחושת תנועה, השתקפויות חלונות ופוטו-מונטאז'ים טבעיים ליצירת תמונות טעונות מבחינה רגשית.
הטכניקה האקספרסיוניסטית שלה כללה חיתוך קיצוני: הקומפוזיציות של מודל והקירבה לנושאים שלה הושגו על ידי הגדלה וחיתוך של הנגטיבים בחדר החושך, יצירת תחושה מכרעת של אינטימיות ועוצמה. היא התקרבה לנושאי הצילום שלה בצורה מוגזמת, כמעט מאיימת. מודל הייתה מעוניינת בתיאור כל ההיבטים של החברה המודרנית – הרגש, התסכול, המתח, החרדה והקצב הקדחתני שעיצבו את הקיום העירוני. הצילומים שלה פעלו כפרשנות חברתית, חושפים את המצבים הפסיכולוגיים של החיים העירוניים במקום רק לתעד אותם.
מודל לא רק למדה אלא גם לימדה. מסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת הקדישה את עצמה להוראת צילום. ב-1945 ייסד אנסל אדמס – מגדולי הצלמים האמריקאים של המאה ה-20 – את תכנית הצילום בבית הספר הגבוה לאמנות בסן פרנסיסקו – תכנית הלימוד הראשונה שהתייחסה אל צילום כאל אמנות גבוהה. אדמס הזמין את מודל ללמד אצלו. בהמשך שבה לניו יורק ולימדה בניו סקול היוקרתי ובמוסדות אחרים, וגם באופן פרטי.
אומרים שמודל היתה מורה קשוחה שדרשה מהסטודנטים שלה מסירות מוחלטת ומי שלא הביע תשוקה למדיום הצילומי בעבודותיו, זכה לביקורת קשה. כמו כל מורה דגול, הסטודנטים שהתחברו לגישה שלה, שקידשה יצירתיות וסובייקטיביות, קיבלו משיעוריה השראה שהזניקה קריירות פורצות דרך, ואכן לא מעט מהצלמים המוכרים של המאה ה-20 עברו תחת ידה של מודל כמורה לצילום. אחרים, לא התחברו לגישה שלה. לסוג הראשון שייכת תלמידתה המוכרת ביותר, וממשיכת דרכה, הצלמת היהודיה-אמריקאית דיאן ארבוס, שנודעה בדיוקנאות שהתמקדו בדמויות שוליים משונות על סף הפריק-שואו. גם ארבוס מוצגת בתערוכה "20&20 עדשה משלה".
ב-1976 אבסה מודל נפטר אחרי התקף לב שדרש טיפול צמוד והשגחה מסביב לשעון מצדה של ליזט, עד מותו מספר חודשים אחר כך. בשנותיה האחרונות זכתה לכבוד בדמות הצגת עבודותיה בגרמניה, יפן, הולנד ועוד וב-1982 קיבלה את מדליית העיר פריז. פחות משנה אחר כך, במארס 1983, נפטרה ליזט מודל בבית חולים בניו יורק מסיבוכים של מחלות לב וריאות והיא בת 81.
