עוברי אורח תמימים הנקלעים לרחוב יוסף די לה ריינה בשיכון דן בתל אביב, או אפילו כאלה שגרים שם, כנראה לא יודעים שהאיש שעל שמו נקרא הרחוב כמעט הצליח להרוג את השטן. אבל רק כמעט. בוודאי שמתם לב כי כוחות האופל עדיין משתוללים בעולם.
סיפורו של די לה ריינה מתרחש, על פניו, בצפת של המאה ה-15. מסופר על מקובל עם חזון ויוזמה, שהחליט שהגיע הזמן להביא את הגאולה, ויפה שעה אחת קודם. ואם אף אחד אחר לא עושה את זה – הוא יעשה את זה בעצמו. אתם ודאי מכירים כמה טיפוסים כאלה גם בימינו. אלא שלדי לה ריינה היו קשרים בעולמות עליונים, והוא יכול היה לזמן את אליהו הנביא ולבקש ממנו עזרה. אליהו הנביא לא חשב שזה רעיון טוב והוא הזהיר את המקובל הנחוש שהוא עדיין לא בדרגה הרוחנית הנכונה כדי להתמודד עם השטן.
אליהו הנביא, וגם רבי שמעון בר יוחאי, אמרו לדי לה ריינה שהוא משחק באש וניסו להניא אותו מתכניתו, אך הבחור התעקש. לבסוף אליהו נכנע ונתן לו את צירוף השמות הקדושים לגייס מלאכים לעזרתו. יחד עם חמשת תלמידיו הנאמנים ביותר יצא די לה ריינה ללכוד את השטן – סמאל, שהסתובב אז בעולם בדמות כלב. מה שכן, אליהו הבהיר לדי לה ריינה שלא חשוב מה יעשה; העיקר לא להאכיל את הכלב.
אחרי עבודת הכנה רוחנית מפרכת, די לה ריינה ותלמידיו לכדו את סמאל ואת רעייתו הדמונית לילית – גם היא כלבה כמובן. כשהכלבים התחננו לאוכל, הרב עמד בפיתוי, אך סמאל שינה טקטיקה: "תן לי רק להריח קצת מהטבק שלך, רבי." די לה ריינה הסכים, נתן לכלב לרחרח מעט לבונה, והשטן ירק ניצוץ שהצית את הלבונה – שהפכה לקטורת של עבודה זרה. השטן השתחרר בצחוק מהדהד.
הכשלון היה מר והתוצאות הרות אסון. שניים מהתלמידים מתו במקום מרוב הלם, שניים השתגעו, ולא ברור מה עלה בגורלו של די לה ריינה עצמו. ישנן גרסאות בהן הוא השתגע, באחרות הוא התאסלם (ההשוואה לשבתי צבי, המיוחדת לו לא פעם, אינה מקרית), התאבד או אפילו נשא לאישה את לילית. ישנה גם גירסה עסיסית במיוחד בה די לה ריינה הפך לבן ברית של השטן ולמאהב של לילית, ולאחר מכן התאהב באשת מלך יוון, אותה הביאה לילית למיטתו מדי לילה. לאחר זמן מה הדבר התגלה למלך, ודי לה ריינה התאבד.
יהא הסוף אשר יהא, אין שום ספק כי די לה ריינה היה צריך להקשיב לאליהו הנביא ולא לנסות להחיש את ביאת המשיח בטרם זמנו. זהו סיפור אזהרה קבלי מובהק, אך גם סיפור מעשיות מצמרר ומעורר את הדמיון, ממש צ'יזבט למוצאי שבת.
הטקסט העתיק ביותר בו מופיע סיפורו של ר' יוסף די לה ריינה נמצא בספר "אגרת סוד הגאולה", אותו כתב אברהם בן אליעזר הלוי ב-1519 בירושלים. הכותב היה מקובל, ראש ישיבה, ומחשב קיצין, שזה אומר שהוא עסק בחישוב מועד קץ הגלות ותחילת הגאולה. התיאור שלו את די לה ריינה היה קצר וסיפורו התמקד בעיקר במעללי השטן. מה שכן, אברהם בן אליעזר הלוי טען שבגלל כשלונו של די לה ריינה הגאולה לא הגיעה ב-1490, כפי שניבאו חישוביו, אלא תגיע ב-1530. עד כמה שידוע לנו, גם זה לא קרה בסוף.
אותו סיפור, בווריאציות קצת אחרות, מופיע גם בכתביהם של מקובלי צפת שונים מהמאה ה-16 כמו משה קורדובירו וחיים ויטאל. ברוב הגרסאות הללו די לה ריינה מוצג כמקובל שסטה מדרכו, השתמש במיסטיקה מסוכנת, נכשל, והושחת על ידי סמאל ולילית, המייצגים לא רק שדים אלא את כוחות הכאוס, הטומאה והשחיתות הרוחנית.
בדומה לפרומתאוס במיתולוגיה היוונית, שגנב את האש מהאלים, נתן אותה לבני האדם ונענש בייסורים נצחיים, או אדיפוס המלך בטרגדיה היוונית של סופוקלס שניסה לעקוף את הגורל שנגזר עליו ובסוף הרג את אביו ושכב עם אמו כפי שאמרה הנבואה (רק מבלי להתכוון), גם די לה ריינה חטא בחטא ההיבריס. הגאווה הרוחנית והניסיון לפרוץ לגבהים שאינם שייכים לו הם כמו היבריס יווני בגירסה קבלית, ועל זה, כידוע, נענשים. ואכן, בסופו נפל די לה ריינה לקליפות – שזאת הדרך הקבלית לומר שהוא עבר צד, מהצד של הקדושה לצד של הטומאה. וזה תמיד מסתיים, כמובן, בטירוף או מוות קשה.
הגירסה המוכרת ביותר של הסיפור היא זו שבה די לה ריינה קופץ מעל לפופיק ומשחק במיסטיקה הגדולה עליו בכמה מידות: סמאל – שמזוהה עם השטן – הוא הנבל הראשי ודי לה ריינה מנסה לכבול אותו באמצעות שמות אלוהיים, לחשים, צום, טהרה ותזמון מדויק. לילית מופיעה לעיתים לצדו, מפתה ומבלבלת את התלמידים. סמאל מופיע ככלב שחור ענק, לילית גם היא כלבה שחורה, והשניים מייללים כדי לחלץ מעט "בונזו".
אך ישנן גרסאות אחרות, המתארות את די לה ריינה באור חיובי יותר, בהן אין שום איזכור למיסטיקה אסורה, והגיבור לא מואשם בכך שהוא מנסה להחיש את הגאולה בטרם עת. בגרסאות הללו, די לה ריינה אינו מתואר כמי שחטא בחטא הגאווה. נהפוך הוא – הוא מתואר כצדיק גדול שרק עשה טעות קטנה שדפקה לו את התכנית.
כזו היא הגירסה הנקראת "מעשה נורא מרבי יוסף די לה ריינה"; הטקסט השלם ביותר על אודותיו, אותו כתב שלמה נאוארו בירושלים במאה ה-17. בהקדמה לטקסט סיפר נאוארו שהוא מצא בצפת טקסט ישן של ר' יהודה מאיר, אחד מתלמידיו של די לה ריינה, ואותו הוא העתיק. כלומר – נאוארו רק העתיק עדות ראייה מהימנה של מישהו שהיה שם. בהמשך נאוארו נסע לאיטליה, התחתן עם אישה איטלקיה והתנצר, ואז החל לטעון שלא מצא שום טקסט עתיק בצפת אלא המציא את הסיפור בעצמו, בהתבסס על האגדות המוכרות על די לה ריינה שהסתובבו באותה עת בארץ ישראל. אך זה לא מנע ממאמינים רבים – גם בימינו – לטעון בתוקף שסיפורו של די לה ריינה הוא סיפור היסטורי אמיתי, ולא, חלילה, סיפור מעשיות. ביוטיוב תוכלו למצוא כמה וכמה כאלה שטוענים בדיוק את זה.
אז היה או לא היה? כמו תמיד, תלוי את מי שואלים. יוסף די לה ריינה קיים בתחום האפור שבין היסטוריה לאגדה קבלית. אין תיעוד היסטורי חד-משמעי שמוכיח שאכן חי איש כזה בצפת במאה ה-16, לא שרדו כתבים מאומתים שלו, וחוקרים בני זמננו רואים בו בעיקר דמות אגדית. ייתכן שהאגדה מבוססת על מקובל אמיתי, שמעשיו הפכו למיתוס, או על איחוד של דמויות מהקהילות המיסטיות בצפת. ייתכן גם שדי לה ריינה הוא ייצוג סמלי למתחים פנימיים בחוגים הקבליים לגבי שימוש בקבלה מעשית.
מעט מאוד ידוע עליו. אפילו גרשם שלום, שחקר את תולדותיו, לא הצליח למצוא עליו מידע של ממש. די לה ריינה הוא דמות חידתית, שמופיעה בכמה גרסאות של סיפורים קבליים ועממיים. אזכוריו אינם בטקסטים קבליים קלאסיים, אלא בעיקר בטקסטים מאוחרים – חלקם עממיים, אחרים ספרותיים, פילוסופיים או סאטיריים. דמותו הילכה קסם על יוצרים יהודיים רבים – ביאליק, ברדיצ'בסקי, פנחס שדה. גם ש"י עגנון, כשהיה נער בן 15 בגליציה, כתב עליו פואמה ביידיש, שהיתה הטקסט הספרותי הראשון שהוא אי פעם פרסם.
סיפורו של ר' יוסף די לה ריינה סיקרן והצית את הדמיון של כותבים רבים, כאשר הגרסאות השונות מעידות על נקודת המבט של המספר על מיסטיקה-מאגית וקבלה מעשית. יש כאלה שיגידו שעם מיסטיקה לא משחקים ואת הגאולה אי אפשר להחיש. אחרים יגידו שאפשר – אבל כדאי לעשות את זה בזהירות, אחרת אפשר להסתבך עם השטן ואישתו.
