בלוג

כשחושבים על סמלי סטטוס נהוג לחשוב על מותגי יוקרה: מכוניות מנקרות עיניים, אופנת עילית מבירות אירופה, חופשות במלונות מפוארים עם בריכת-אינפיניטי המשקיפה על ים בצבע טורקיז, או ארוחה במסעדת שף אקסלוסיבית. פירות, בדרך כלל, לא נחשבים לסמלי סטטוס. חוץ מפרי אחד – ועוד כזה שבכלל אי אפשר לאכול! ליהדות חוקים משלה, ובסוכות אין סמל סטטוס נחשק יותר מאשר פרי ההדר המשונה הזה שמקורו בכלל בדרום-מזרח אסיה. מבין ארבעת המינים של סוכות, האתרוג נחשב ליפה מארבעתם וגם הרווי בהלכות. הערך על האתרוג באנציקלופדיה ההלכתית-חקלאית ארוך כאורך הגלות. מבחינה פרקטית, האתרוג לא משהו: הוא לא אכיל בצורתו הטרייה. הציפה והקליפה שלו משמשות לכל[…]

מי שמכיר את צילומי השחור-לבן האלגנטיים והמסוגננים בהם הצלמת מריה אוסטריה תיעדה את מיטב אושיות התרבות של המאה ה-20, עלול לפספס את הצד האחר של הביוגרפיה שלה, ושל יצירתה. אוסטריה צילמה המון שמות ענקיים, ביניהם ברטולט ברכט, תומאס מאן, יהודי מנוחין, מריה קאלאס, מרתה גרהם, איגור סטרבינסקי ואלברט שווייצר – אבל גורלה כיהודיה, הוביל את חייה, כמו גם את עדשת מצלמתה, למקומות הרבה פחות נוצצים. הישגיה של מריה אוסטריה כצלמת הם רבים. היא תיעדה את אירופה המשתנה משנות ה-30 של המאה הקודמת עד 1975. היא התמקדה בצילום דוקומנטרי – בין אם חברתי או תיעוד של האמנויות. גוף העבודה שלה מרשים[…]

לקראת סוף שנות השבעים של המאה הקודמת קבע מגזין "טיים" כי 80 אחוז מהסטנדאפיסטים בארצות הברית הם יהודים. קומדיה, מן הסתם, תמיד הייתה מנגנון הגנה. או כפי שמל ברוקס – מהגדולים אי פעם שביניהם – היטיב לנסח: "אם הם צוחקים, איך הם יכולים להכות אותך למוות?" באותו זמן גופו הענק של זירו מוסטל כבר היה ללא רוח חיים כמה חודשים. אחד הגיבורים המרכזיים של רבים מהקומיקאים היהודים שמילאו את אמריקה לא היה רק קומיקאי. בתור מלך התיאטרון המוזיקלי הוא זכה בפרסים כשחקן קומי ודרמטי כאחד. כישוריו הבימתיים היו של שחקן, ליצן, קומיקאי, זמר, פנטומימאי ורקדנית בלט. ההספדים המרובים שנכתבו עליו[…]

ליזט מודל, שצילמה באירופה ובארצות הברית בשנות ה-30, ה-40 וה-50 של המאה הקודמת נחשבת למלכת צילום הרחוב, ועד היום ניתן לראות את ההשפעה שלה על הזרם הזה בצילום. כך היא קיבלה את מקומה כאחת הצלמות פורצות הדרך שכלולות בתערוכת הצילום החדשה של אנו – מוזיאון העם היהודי, "20&20 עדשה משלה". מודל נולדה בשם אליס אמלי פליציה שטרן ב-1901 בעיר וינה אל תוך סביבה בורגנית וקיבלה חינוך פרטי משובח, אך סבלה רבות בילדותה. בין היתר, העיד אחיה כי אביה הטריד אותה מינית בילדותה. את ההשכלה האמנותית שלה היא התחילה דווקא במוזיקה – עם סיום מלחמת העולם הראשונה היא למדה פסנתר ותיאוריה[…]

לאגדה על נחמן קטופא יש את כל המאפיינים של צ'יזבט מפחיד ומערער, סיפור חובה לחובבי מיסטיקה יהודית. העלילה מתרחשת בכפר ברעם, יישוב יהודי בגליל העליון בתקופת המשנה והתלמוד, על שמו נקרא קיבוץ ברעם. על פי האגדה, לזוג צדיקים חשוך ילדים בשם פנחס ורחל שחיו בכפר במאה החמישית, נולד ילד. התינוק שניחם אותם על שנות העקרות הקשות קיבל, מטבע הדברים, את השם נחמן. אבל מה – איך שהוא נולד, מהרגע בו יצא מרחם אימו, הוא החל לדבר דברי תורה ולגלות סודות מעולמות עליונים. אביו נבהל, גער בתינוק והשתיק אותו. הילוד הקט לקה בהלם והפסיק לדבר לגמרי. מאותו רגע הוא שתק; במשך[…]

בכל פעם שנתקלים בעבודות של אוונגרד אירופאי מתחילת המאה ה-20 אי אפשר שלא להשתחרר מאותה תחושה מיידית חזקה שאותם אמנים הקדימו את זמנם בכמה וכמה עשורים טובים. כאלה הן עבודותיה של קלוד קאהון – אמנית צרפתייה-יהודיה רב תחומית שכל כולה הייתה התגלמות של מרד והתרסה – בעבודותיה, באקטיביזם הפוליטי האמיץ שלה, וגם בחייה האישיים. עבודותיה בצילום, בכתיבה סימבוליסטית וסוריאליסטית, בפיסול, בקולאז' ובתיאטרון קראו תיגר על זהות מגדרית ואתנית בצורה שהרגישה מתריסה, עכשווית ואפקטיבית גם חמישים שנה אחרי, גם שבעים ושמונים שנה אחרי. קאהון הייתה אייקון קווירי מוכר בחוגים מסוימים, הרבה לפני שהביטוי היה קיים בכלל. מי שהיה אחראי במידה רבה[…]

עוברי אורח תמימים הנקלעים לרחוב יוסף די לה ריינה בשיכון דן בתל אביב, או אפילו כאלה שגרים שם, כנראה לא יודעים שהאיש שעל שמו נקרא הרחוב כמעט הצליח להרוג את השטן. אבל רק כמעט. בוודאי שמתם לב כי כוחות האופל עדיין משתוללים בעולם. סיפורו של די לה ריינה מתרחש, על פניו, בצפת של המאה ה-15. מסופר על מקובל עם חזון ויוזמה, שהחליט שהגיע הזמן להביא את הגאולה, ויפה שעה אחת קודם. ואם אף אחד אחר לא עושה את זה – הוא יעשה את זה בעצמו. אתם ודאי מכירים כמה טיפוסים כאלה גם בימינו. אלא שלדי לה ריינה היו קשרים בעולמות[…]

אם שמים בצד מקרי קצה, כמו חתונות חרדיות, ובוחנים את המיינסטרים של חתונות ישראליות לאורך 77 שנות קוממיות, השינוי שעבר מוסד החתונה הוא מפלצתי. לשאול איך הגענו מרבע עוף וסידור פרחים על מצע ספוג ירוק למצב שזרים מוחלטים מתחתנים מול המצלמות ב"חתונמי", זה כמו לשאול איך הגענו מכובע טמבל למילוי שפתיים בחומצה היאלורונית. כמו תמיד, התשובה היא: בהדרגה ואז בבת אחת. בימי הצנע גם החתונות בארץ, מן הסתם, היו צנועות. בשנות ה-50 התחתנו בחצר של ההורים ואת האוכל הביאו מהבית. במתנה הביאו לחתן והכלה משהו שימושי לבניית בית בישראל – נגיד מגהץ, אך לעתים קרובות מדי זה נגמר בסיפולוקס. העשירים[…]

ההיסטוריה היהודית מלאה בעלילות גבורה על חגיגת סדר פסח בסתר, בתקופות ובמקומות שבהם היה צריך להסתיר את הזהות היהודית שלך על מנת לשרוד. הכמיהה לחגוג את חג החירות גם בתנאים של חוסר חירות היא מובנת מאוד; בפסח חוגגים את היציאה מעבדות לחירות, ובימים הקשים ביותר, חג הפסח מזכיר כי חירות היא אפשרית. סדר פסח סודי כזה הוא "סדר חמישי" – מנהג היסטורי חשאי ומסוכן מימי האינקוויזיציה הספרדית שזכה בשנים האחרונות לתחייה בדרום איטליה. זהו למעשה סדר מיוחד, עם היסטוריה ומנהגים ייחודיים, שנערך לא בלילה הראשון של חג הפסח, אלא, כפי שמעיד שמו, בליל החמישי של החג. "סדר חמישי" הוא הסדר[…]

אם מחפשים את המונח "פייגין" באתר של "אנציקלופדיה בריטניקה", השורה הפותחת את ההגדרה (בתרגום חופשי) היא: "דמות בדיונית, אחד הנבלים ברומן של צ'רלס דיקנס, 'אוליבר טוויסט' ואחד מהפורטרטים האנטישמיים הידועים לשמצה בספרות האנגלית". פייגין הזקן, על פי הסיפור של דיקנס, הוא נוכל נאלח שחוטף ילדים יתומים ומאמן אותם להיות כייסים בתמורה למחסה ולאוכל, כשהוא לוקח את השלל הגנוב לעצמו. צ'רלס דיקנס – גדול הסופרים האנגלים של התקופה הוויקטוריאנית – תיאר אותו ככייס מומחה שמנצל ילדים, ביניהם את גיבור הספר, היתום אוליבר טוויסט. על פי טענה חוזרת, דמותו של פייגין מבוססת על דמות היסטורית שהייתה באמת: אייזק "אייקי" סולומון – הקרימינל[…]