בכל פעם שנתקלים בעבודות של אוונגרד אירופאי מתחילת המאה ה-20 אי אפשר שלא להשתחרר מאותה תחושה מיידית חזקה שאותם אמנים הקדימו את זמנם בכמה וכמה עשורים טובים. כאלה הן עבודותיה של קלוד קאהון – אמנית צרפתייה-יהודיה רב תחומית שכל כולה הייתה התגלמות של מרד והתרסה – בעבודותיה, באקטיביזם הפוליטי האמיץ שלה, וגם בחייה האישיים. עבודותיה בצילום, בכתיבה סימבוליסטית וסוריאליסטית, בפיסול, בקולאז' ובתיאטרון קראו תיגר על זהות מגדרית ואתנית בצורה שהרגישה מתריסה, עכשווית ואפקטיבית גם חמישים שנה אחרי, גם שבעים ושמונים שנה אחרי.
קאהון הייתה אייקון קווירי מוכר בחוגים מסוימים, הרבה לפני שהביטוי היה קיים בכלל. מי שהיה אחראי במידה רבה לגילוי המחודש של עבודתה ולהפיכת האימג'ים שלה לחלק מהתרבות הפופולרית בשלהי המאה ה-20 היה לא אחר מדייוויד בואי. בואי תמיד בחר בקפידה את גיבורי התרבות שלו: הוא ידע ממי להיות מושפע ולא אחת קטף אמנים מעולם האמנות הגבוהה והעניק להם חיי נצח – או לכל הפחות חיים מחודשים – בעולם התרבות הפופולרית. כך קרה כשהוא התאהב בצילומיה ובפרסונה של קלוד קאהון, שהלכה לעולמה כשבואי עוד היה ילד; הוא הפיץ את הבשורה, כתב עליה ואירגן תערוכות של עבודותיה שחשפו אותה לקהלים חדשים, שנים לאחר מותה.
כפי שניתן היה לנחש, קלוד קאהון לא תמיד הייתה קלוד קאהון. היא נולדה ב-1894 בנאנט – "עיר הדוכסים" היושבת על נהר הלואר במערב צרפת – בשם לוסי רנה מתילד שווב. לוסי הייתה נצר למשפחה יהודית עשירה ואינטלקטואלית. לאחר תקריות אנטישמיות שחוותה בבית ספרה, היא נשלחה ללמוד בבית ספר פרטי לבנות באנגליה, ואת השכלתה הגבוהה רכשה בסורבון בפריז. אביה, מוריס שווב, היה מו"ל. דוד שלה היה "מבשר הסוריאליזם" מרסל שווב: סופר סימבוליסט הידוע בסיפוריו הקצרים, בלעדיהם לא היינו מקבלים את בורחס ובולניו. ודוד-רבא שלה היה המזרחן והסופר לאון קאהון, שממנו היא הייתה עתידה לאמץ את שם משפחתה המעודכן.
את לוסי גידלו דודתה ולאחר מכן סבתה, שכן אימה הייתה מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי במשך מרבית חייה. ולא רק בבית היה קשה אלא גם בבית הספר, שם סבלה קאהון לא פעם מהתנכלויות על רקע אנטישמי. האף היהודי שלה – אותו הבליטה בחלק מצילומיה – לא היה פופולרי בבית הספר. ללוסי שווב לא היה המראה הנכון, המגדר הנכון, המיניות הנכונה או הרקע האתני הנכון. היא לא ניחנה ביופי קונבנציונלי או באישיות כנועה. את כל אלה היא עתידה הייתה להפוך למטעמים בעבודתה האמנותית, בה שיחקה עם מגדר וזהות. המראה שלה היה אנדרוגיני והיא הכריזה שהמגדר שלה נזיל ומשתנה בהתאם לסיטואציה.
מה שמשך את דייוויד בואי לקאהון היו הפורטרטים העצמיים הצילומיים שלה. קאהון הייתה אמנית שבראה את עצמה, ואז המציאה את עצמה מחדש שוב ושוב, ממש כמו בואי שהחליף דמויות, שהידועה שבהן היא החייזר האנדרוגיני זיגי סטארדאסט, שלתוך דמותו התיך עצמו בתחילת שנות ה-70. ברבים מהדיוקנאות העצמיים של קאהון גם היא הייתה סוג של חייזר אנדרוגיני גזוז שיער; כשמביטים בהם אי אפשר שלא להרגיש כי מדובר באימו הרוחנית האובדת של דייוויד בואי, שלשמחתו מצא מחדש.
מוטיבים חוזרים בצילומיה של קאהון היו מראות והשתקפויות – כמעין נרקיסוס על-מגדרי המסרב לקבל את מקומה של האישה כסובייקט, כמי שנתונה למבט הגברי. ההכרה בכך שזהות היא מסיכה שניתן לשים, להסיר ולהחליף, היא חלק ממהות הצילומים של קאהון. בצילום מפורסם שלה מ-1928 רואים אותה עוטה מסיכה על פניה כשעוד מסיכות רבות מחוברות לגלימה שהיא עוטה. "מתחת למסכה הזאת יש עוד מסכה", היא כתבה באוטוביוגרפיה שלה מ-1930. "אני לעולם לא אסיים להסיר את כל הפרצופים האלה".
האופן בו קאהון שאלה בצילומיה שאלות על מגדר, מיניות וזהות באמצעות התחפשות והפיכה לדמויות שונות, זכתה לתהודה שנים מאוחר יותר גם בפורטרטים העצמיים הפמיניסטיים של הצלמת והאמנית האמריקאית סינדי שרמן, שנולדה בשנה שבה קאהון מתה.
חייה האישיים של קאהון היו לא פחות מעניינים מהאמנות שלה. בגיל 15 היא הכירה את סוזן אלברט מלרב, שהייתה מבוגרת ממנה בשנתיים. מאותו רגע שהן הכירו בנאנט, ועד סוף חייהן, השתיים היו בלתי נפרדות. הן אימצו לעצמן שמות גבריים: לוסי שווב הפכה לקלוד קאהון וסוזן מלרב הפכה למרסל מור. בתחילת שנות העשרים שלהן, הן עברו יחדיו לפריז והתמסרו ליצירה: הן כתבו ביחד, פיסלו, יצרו קולאז'ים ופוטו-מונטאז'ים.
קאהון כתבה ועסקה בכתיבה שלה בגיבורות נשיות שהרגישה שהובנו שלא כהלכה, ביניהן האייקון הלסבי סאפפו – מהמשוררות הגדולות של יוון הקלאסית העתיקה – סינדרלה, שלומית בת הרודיאס, חווה ויהודית. ואילו מור עסקה באיור, עיצוב אופנה ועיצוב תלבושות לתיאטרון האוונגרד ששתיהן פעלו במסגרתו.
הן אמנם לא נהיו מוכרות כמו חלק מהאמנים הסוריאליסטים האחרים של התקופה, אך הן הפכו לחלק בלתי נפרד מהקהילה האמנותית במונפרנאס בשנות ה-20 וה-30 של המאה שעברה. ושנים אחרי שחיו יחדיו כבנות זוג הן גם הפכו לאחיות חורגות, כשאמה של מור התאלמנה והתחתנה עם אביה הגרוש של קאהון.
לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הן הצטרפו לקונטרה-אטאק – קולקטיב אנטי-פשיסטי של סופרים, אמנים ופועלים קומוניסטים, לצד הסופר והמשורר הסוריאליסטי אנדרה ברטון. פריז הפכה למקום מסוכן לקאהון היהודייה וב-1937 הן עזבו את העיר ועברו להתגורר באי ג'רזי שבין החוף הצפוני של צרפת לחוף הדרומי של אנגליה. אך חיי הכפר השקטים והמנותקים שלהן בשטח החסות הזה של הכתר הבריטי היו קצרי מועד, שכן איי התעלה היו החלק היחידי של האימפריה הבריטית שנכבשו על ידי הוורמאכט. כך מצאו את עצמן השתיים שוב עוסקות בהתנגדות ותעמולה אנטי-נאצית.
הפעולות המחתרתיות שלהן בג'רזי במהלך המלחמה היו לא פחות אמנותיות מכל פעולה אחרת שעשו: הן תרגמו דיווחים על פשעי הנאצים שהן שמעו ב-BBC (תחנת רדיו שהייתה אסורה בתכלית האיסור בטריטוריות הכבושות), עשו מהן קולאז'ים והפכו אותן לשירה. לטקסטים האלה הן צירפו קריקטורות סאטיריות, עליהן חתמו בגרמנית"Der Soldat Ohne Namen" – "החייל נטול השם". את עלוני התעמולה האמנותיים שלהן, המלאים בהומור שחור מתריס, הן הפיצו בקרב החיילים הגרמנים המוצבים בג'רזי. תוך סיכון חייהן, הן התחפשו לחיילים, הסתננו אל האירועים שלהם על האי ודחפו את העלונים לכיסים של חיילים, מתחת למושבים ובתוך קופסאות סיגריות. הן גם התחפשו לקשישות ונסעו לעיירה לחלק את התעמולה שלהן בין תושביה.
ב-1944 הן נעצרו ונכלאו. על פי אחד הסיפורים, השתיים ניסו להתאבד בכלא וכך ניצלו ולא נשלחו למחנה ריכוז מאחר ובזמן הטרנספורט הן היו מאושפזות בבית החולים. הן הועמדו לדין באשמת יצירת והפצת תעמולה אנטי-נאצית ונידונו למוות. הרשויות התקשו להאמין שמאחורי הקמפיין האנטי-פאשיסטי הבלתי נלאה הזה עמדו בסך הכל שתי נשים.
במהלך המשפט קאהון אמרה שהגרמנים יצטרכו לירות בה פעמיים: פעם אחת כי היא פעילת רזיסטאנס ופעם שנייה כי היא יהודייה. על פי האגדה, צחוק רם נישא בבית המשפט וגרם לכך שההוצאה להורג מעולם לא יצאה לפועל. גירסה רווחת יותר טוענת שהשתיים שוחררו עם שחרור איי התעלה ב-1945, וכך נמנעה הוצאתן להורג.
קלוד קאהון חלתה כתוצאה מהתנאים הירודים בכלא, מעולם לא לגמרי החלימה, ונפטרה פחות מעשור אחרי שחרורה, בשנת 1954, כשהיא בת 60. מור חיה עוד 18 שנה, התאבדה ב-1972 ונקברה לצד אהובתה בג'רזי.
עבודותיה של קלוד קאהון מוצגות בתערוכה החדשה "20&20 עדשה משלה" של אנו – מוזיאון העם היהודי, המקיימת דיאלוג בין 20 צלמות יהודיות פורצות דרך שפעלו בין מלחמות העולם ל-20 צלמות יהודיות מצליחות ומוערכות, הפועלות כיום בארץ ובעולם.
