אירועים

אירועים

תוצאות חיפוש

פוסטים אחרונים

פרסומים אחרונים

פוסטים אחרונים

שנים אחרונות

אישה בונה, אישה הורסת: מרמברנדט ועד טום ג'ונס – הפאם פאטאל הראשונה רותחת

ישנם שמות שמעלים קונוטציות כל כך חזקות שאי אפשר להשתחרר מהן. שם כזה הוא דלילה. בכל פעם ששומעים את להיטו האלמותי של טום ג'ונס מ-1968, שכתב בארי מייסון והלחין לס ריד על האישה הבוגדנית שהטריפה את דעתו, עולה לנגד עינינו דמותה המפתה והמסוכנת של דלילה מהתנ"ך. בעוד שמשון מסמל גבורה, שמה של דלילה הפך לשם קוד לאישה חושנית ובוגדנית.

סיפורה של דלילה המקראית מוכר לכל. שמשון, השופט האחרון בספר "שופטים", קיבל מאלוהים כוחות-על על מנת להשליט טרור על הפלשתים ששלטו באותה עת בדרום הארץ. הפלשתים שרצו להיפטר ממנו, שכרו את שירותיה של דלילה על מנת שתפתה אותו ותגלה את סוד כוחו. דלילה ניצלה את העובדה ששמשון אהב אותה (בתנ"ך מצוין במפורש שהוא אהב אותה, אך לא מצוין שהיא אהבה אותו), וברגע שגילתה את סוד כוחו, גזזה את שיערותיו והסגירה אותו לידי הפלשתים שניקרו את עיניו, אסרו אותו והפכו אותו לטוחן.

הפלשתים לא הסתפקו בזה אלא הביאו את שמשון למקדש דגון להשפילו ולחגוג את לכידתו. שמשון התנ"כי נקם את נקמתו, מוטט את הבניין על כל יושביו והפיל את עצמו יחד עם קורבנותיו – ממש כפי שעשה הדובר בשירו של טום ג'ונס. שמשון התנ"כי אמר "תמות נפשי עם פלשתים", בעוד הרוצח של דלילה בשיר מחכה – על פי מרבית הפרשנויות – שהמשטרה תגיע, תשבור את הדלת ותעצור אותו.

"שמשון ודלילה", ציור שמן של פיטר פול רובנס (1577-1640), מתוך אוסף מוזיאון האמנות סינסינטי, ארה"ב
"שמשון ודלילה", ציור שמן של פיטר פול רובנס (1577-1640), מתוך אוסף מוזיאון האמנות סינסינטי, ארה"ב

דמותה של דלילה מהלכת קסם על תרבות המערב מימי התנ"ך ועד עצם היום הזה. את מופעיה השונים בתרבות הפופולרית והמשמעויות שיוחסו למיתוס שלה ניתחה אליזבת וורצל ז"ל בספרה “Bitch” – אסופת מאמרים שהוציאה ב-1998, לאחר ההצלחה המטאורית של "אומת הפרוזאק". ספר המאמרים, בו דנה וורצל בשבחן של "נשים קשות", כהגדרתה, מאגד טקסטים על שלל "ילדות רעות", משחר ההיסטוריה ועד לימי כתיבת הספר.

וורצל הגדירה את דלילה בתור "הפאם פאטאל הראשונה", "האישה הקטלנית", כלומר ארכיטיפ האישה המסוכנת והבוגדנית, שהיא, כידוע, מסוכנת לגברים הרבה יותר מאשר אויב-גבר. עם אויב-גבר, האדם לפחות יודע איפה הוא עומד. לנשים מסוימות, לעומת זאת, יש כוחות העלולים לגרום לגבר לאבד את הראש, להרדם על המשמר ולסכן את חייו. דלילה היתה מסוכנת במיוחד מכיוון שהייתה אישה עצמאית – את זה אנחנו יודעים כי הטקסט מציג אותה בשמה, מבלי לציין שהיא הבת-של או אישתו-של או אחות-של אף אחד. ואישה עצמאית זה כמובן מסוכן מאוד.

ולמרות שנהוג לפרש את סיפור שמשון ודלילה כסיפור בו אישה פתיינית גרמה לגבר לאבד את הראש, וורצל מצטטת את חוקרת המקרא שריל אקסום שהצביעה על העובדה שדלילה היתה למעשה כלי בידיהם של מנהיגי הפלשתים. היא עברה מניפולציה ושירתה אינטרסים גבריים, כך שבסופו של דבר מי שהפיל את שמשון לא היתה אישה, אלא גבר.

מעוורים את שמשון, ציור שמן של רמברנדט, 1636. מתוך אוסף מוזיאון שטדל, פרנקפורט, גרמניה
מעוורים את שמשון, ציור שמן של רמברנדט, 1636. מתוך אוסף מוזיאון שטדל, פרנקפורט, גרמניה

וורצל גם מתייחסת לפואמה הדרמטית "שמשון הגיבור" שכתב המשורר האנגלי ג'ון מילטון ב-1671. מצד אחד, היא טוענת, מילטון נאמן לקריאה המקובלת לפיה שמשון הוא בחור טוב שהולך שולל על ידי אישה-שטן. מצד שני, מילטון מודה שצריך שניים לטנגו וכי שמשון אחראי למעשיו. שאלת האחריות כאן היא מהותית. דמותה של הפאם פאטאל טומנת בחובה את ההנחה שכוחה המיני כה רב שהגבר אינו אחראי למעשיו. בשירו של טום ג'ונס הרוצח של דלילה אומר “Forgive me, Delilah, I just couldn't take any more” ("סלחי לי דלילה, פשוט לא יכולתי לסבול יותר"), ובכך למעשה מנקה את עצמו מאחריות.

וורצל מחזיקה אף היא בדעה ששמשון צריך לקחת אחריות על מעשיו, ומוסיפה שאם לנשים באמת היה את הכוח המאגי לגרום לגברים לעשות כרצונן, אז נשים היו שולטות בעולם. העובדה שזה לא כך מוכיחה שגם אם הם מאבדים את הראש באופן רגעי, גברים בדרך כלל מתעשתים מהר מאוד. לא משנה כמה פעמים יגידו לכם "שרשה לה פאם" ("חפשו את האישה") – הגיע הזמן להפסיק להאשים את האישה במעשיו הלא-רציונליים של הגבר.

דלילה היתה רק פרק אחד בסיפור חייו של שמשון הגיבור – ההרקולס היהודי – ובהתאם, ייצוגיו של שמשון בתרבות המערב רבים מאלה של דלילה. שמשון צויר או פוסל לא פעם בלי דלילה – כשהוא נלחם בפלישתים, או מתחתן עם אישתו הראשונה, או הורג את האריה או ממוטט את מקדש דגון. אך עושה רושם שבמרבית האזכורים של שמשון בתרבות – ספרות, אמנות פלסטית, אופרות, מחזות ושירי רוק – דלילה בדרך כלל נוכחת. כי בואו נודה, גם אם היא רק אפיזודה אחת בעלילותיו של שמשון, היא ללא ספק המעניינת והעסיסית ביותר.

שמשון ודלילה, ציור שמן של חרארד ואן הונטהורסט, 1615. מתוך אוסף מוזיאון קליבלנד לאמנות
שמשון ודלילה, ציור שמן של חרארד ואן הונטהורסט, 1615. מתוך אוסף מוזיאון קליבלנד לאמנות

סיפורם של שמשון ודלילה הוא סיפור כל כך סקסי, דרמטי, מלא רגש ואקשן, שהוא כאילו נולד לקולנוע. ואכן, לאורך השנים נעשו אינספור סרטים על הסיפור. בכולם לוהקו יפהפיות פתיינית לתפקיד דלילה (חלקן אקזוטיות יותר, חלקן אקזוטיות פחות), ובכולם מככב שמשון מאכזב ולא מספיק משכנע. רוב ההפקות השיגו אריה ולכולן יש טריילר דרמטי ואפקטיבי – ככה זה כשאין חשש מספוילרים. וורצל מאזכרת כמה מהסרטים הללו במאמרה וגם מספרת על סרט טלוויזיה אחד שמעולם לא שמענו עליו, של רשת הכבלים האמריקאית A&E, שהתהדר בסלוגן: "האם זה מלרוז פלייס? לא, זה התנ"ך".

הסרט הגדול והמפורסם ביותר על הסיפור הוא כמובן סרטו האפי של ססיל ב. דה-מיל משנת 1949, עם ויקטור מצ'ור והדי לאמאר בתפקידים הראשיים, וסצינת השיא הבלתי נשכחת בה מפיל שמשון את מקדש דגון על הפלשתים. אפוס הטכניקולור המרהיב של דה-מיל, שהתבסס לא רק על הסיפור המקראי אלא גם על הרומן ההיסטורי "שמשון" שכתב זאב ז'בוטינסקי, היה הצלחה עצומה – הסרט הרווחי ביותר של 1950 שזכה גם בשני אוסקרים, על העיצוב והתלבושות.

ודלילה מככבת לא רק בקולנוע, אלא גם בשלל מדיומים אחרים. רואים אותה נמלטת מהמקום כשהיא אוחזת את מחלפות ראשו של אהובה בידה האחת ומספריים בידה השנייה בעוד הפלישתים מנקרים את עיניו בציור שמן של רמברנדט מ-1636 המוצג במוזיאון שטדל בפרנקפורט, והיא מוזכרת בשירים של הגרייטפול דד, לאונרד כהן, פי.ג'יי הארווי וברוס ספרינגסטין, בין היתר.

מתוך הסרט "שמשון ודלילה", 1949, במאי: ססיל ב. דה-מיל. אולפני פרמאונט
מתוך הסרט "שמשון ודלילה", 1949, במאי: ססיל ב. דה-מיל. אולפני פרמאונט

כשזה מגיע לדלילה, אנחנו מניחים יותר ממה שאנחנו באמת יודעים. אנחנו לא יודעים אם היא מתה עם הפלשתים האחרים במקדש דגון. אנחנו אפילו לא יודעים בוודאות שהיא היתה פלשתית, למרות שכך נהוג להניח. והשאלה הזו היא קריטית להבנת המניעים שלה. אם היא פלשתית, אז מה הפלא שהיא עזרה לעמה ללכוד את הענק  היהודי שמציק להם? אם היא פלשתית, היא הייתה צריכה להיזכר כגיבורה לאומית שבסך הכל עזרה לעמה. ישנן גם פרשנויות על פיהן דלילה כנענית או אפילו יהודיה, שמכרה את שמשון לפלשתים תמורת בצע כסף (הטענה כי קיבלה כסף מהפלשתים מצוינת בפירוש). זו פרשנות שמסתדרת הרבה יותר טוב עם ארכיטיפ האישה המסוכנת שתתקע לך סכין בגב למען האינטרסים שלה. אך בסופו של דבר, דלילה המיתית היא פאם פאטאל ואף אחד לא שואל למה פאם פאטאל מפתה ובוגדת – זה פשוט בטבע שלה.

אך גם המבט על הפאם פאטאל אט אט משתנה. ניתן למצוא קריאות פמיניסטיות של פעולותיהן של אותן נשים שסומנו כשטניות, מניפולטיביות ובוגדניות, לפיהן הן בסך הכל השתמשו ביכולות הפיתוי שלהן – הכלי היחיד שעמד לרשותן – על מנת להתקדם בחיים, או אפילו פשוט כדי לשרוד.

תכנון ביקור

שעות פתיחה

יום ראשון
17:00-10:00
יום שני
17:00-10:00
יום שלישי
17:00-10:00
יום רביעי
17:00-10:00
יום חמישי
20:00-10:00
יום שישי
14:00-10:00
יום שבת
17:00-10:00

סוגי כרטיסים

כרטיס רגיל
52 ש"ח
אזרח/ית ותיק/ה וסגל אוניברסיטת תל אביב
26 ש"ח
בעל/ת תעודת נכה, סטודנט/ית
42 ש"ח
דיגיתל
42 ש"ח
ילדים וילדות עד גיל 5
הכניסה חינם
חיילות וחיילים במדים
הכניסה חינם, בהצגת תעודה

סוכנים וקבוצות

טלפון

איפה אנחנו

קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, רחוב קלאוזנר, רמת אביב