(פסבדונים: י. מַסַנוֹב, מ. ג.) 1880 לערך – 1939, אודסה; צייר, מעצב תיאטרון, מבקר ותיאורטיקן

מנהיג ותיאורטיקן של אגודת האמנים הבלתי תלויים באודסה. בראשית המאה למד אמנות באקדמיות לאמנות במינכן ובפריז. מחבר המאמרים "שפת האמנות" (1914) ו"על אמנות ושמחה" (1916). ב-1918 עמד בראש האקדמיה החופשית לאמנויות יפות של אגודת האמנים הבלתי תלויים ולימד בה על הקוֹנטרַפּוּנקט באמנות. בתקופה הסובייטית עסק בהוראת ציור ותולדות האמנות באודסה.

(פסבדונים: תיאו פְרָה) 1883, בֶּרדיצֶ'ב – 1957, אודסה; צייר ומורה

למד במכללה לאמנות באודסה ולאחר מכן באקדמיה במינכן בניהולו של אנטון אשׁבֶּה ובאקדמיה לאמנויות יפות בפריז, אצל גבריאל פֶרייֵה. ב-1917 חזר לאודסה, שם הצטרף לאגודת האמנים הבלתי תלויים ולימד בסדנה החופשית לאמנות הציור ולפיסול. באודסה רכש לו מוניטין של אמן בשל בעל פן אינדיבידואלי מובהק. בשנים 1920–1949 עסק בהוראה. היה חבר ההנהלה של אגודת הציירים באוקראינה, ונמנה עם מייסדי המוזיאון לאמנות מזרח ומערב באודסה. בתקופת סטלין סולק מהוראה והואשם בפורמליזם.

(פסבדונים: נירן) 1887, יֵליסֶבֶטגרַד – 1979, מוסקבה; צייר, מאייר ספרים ומורה

למד במכללה לאמנות באודסה בתחילת המאה העשרים, ולאחר מכן באקדמיות פרטיות בפריז עם מארק שאגאל ופנחס קרֶמן. ב-1913 חזר לאודסה. נמנה עם מנהיגי אגודת האמנים הבלתי תלויים, ועמד בראש הסדנה החופשית לאמנות הציור ולפיסול באודסה. מבקרים בעיר ראו בו את אחד הציירים שאימצו "בכובד ראש מרבי" את האמנות החדשה של פריז. ב-1919 עזב את אודסה ועבר למוסקבה. היה מיודד עם יעקב פרמן ועם הסופר איסאק באבל. בשנים 1922–1925 היה מבקר אמנות בעיתון "פראבדה".

(אלכסנדר פיינזילברג [סרוּל אריה]. נודע גם בפסבדונים Al Fas) 1892, קייב – 1944, אושוויץ; צייר, מאייר וצלם

אחיו הבכור של הסופר איליה אילף. למד במכללה לאמנות באודסה. בשנים 1917–1919 היה חבר באגודת האמנים הבלתי תלויים באודסה. עבד כמאייר בכתבי עת שונים ונחשב בקרב חבריו הקריקטוריסטים ל"אלוהי הרישום המקומי". ב-1918 ניסח את המניפסט "אנרי רוסו" ובתחילת 1922 היגר לצרפת. במכתב לקרובי משפחתו באמריקה כתב: "לבחור עתה ברוסיה כשדה פעילות פירושו לבחור במוות. התבונה האנושית אינה מסוגלת לתפוש מהי רוסיה כיום. אתה צריך לראות את זה במו עיניך, ורק אז תוכל להבין". בפריז עבד כצלם וצייר. ב-1942 נספה באושוויץ עם אשתו.

באוסף פרמן נשתמרו רישומיו המוקדמים בסגנון הניאו-פרימיטיביזם. כמה מעבודותיו בסגנון הסוריאליזם מן התקופה הפריזאית שמורות באוסף אוסקר גז (אוניברסיטת חיפה).

1880, אודסה – 1975, מוסקבה; צייר

למד ציור באודסה ובתחילת העשור השני של המאה העשרים ביקר בפריז. היה חבר באגודת האמנים הבלתי תלויים. ב-1918, לצד תיאופיל פריירמן ואמשיי נירנברג, שימש חבר בוועדה לארגון תערוכה של ציירים יהודים באודסה, שלא יצאה אל הפועל. באותה שנה לימד בסדנה החופשית לאמנות הציור ולפיסול וכן באקדמיה לילדים שליד הסדנה. בשנים 1919–1921 עבד כמעצב כרזות. בשנות השלושים של המאה העשרים עבר להתגורר בפרברי מוסקבה ועסק בהוראה.

1896, אודסה – תאריך מותו אינו ידוע; צייר

למד במכללה לאמנות באודסה. היה חבר אגודת האמנים הבלתי תלויים באודסה וזכה לכינוי "טולוז-לוטרק האודסאי", לא מעט בזכות רישומים וקריקטורות של אנשי תיאטרון שפרסם בכתבי עת ובעיתונים פופולריים בעיר בשנים בשנים 1918-19. ואכן, כמו טולוז-לוטרק, מקסין נמשך אל עולם התיאטרון, הווַרייֵטֶה, בתי-הקפה הליליים והשחקנים עצמם. בתחילת שנות העשרים עבר להתגורר במוסקבה, וככל הנראה נפל קורבן למשטר הטרור של סטלין ב-1937.

(פסבדונים: O.S., סיגמה, Oliv ,Sigismond) 1891–1972, פריז; צייר, מאייר ומעצב תפאורות

למד ציור באודסה והיה חבר באגודת האמנים הבלתי תלויים. ב-1917 עבד בכתב העת הסאטירי "בּוֹמבָּה". בתחילת שנות העשרים היגר לצרפת, התגורר בפריז, עבד כמעצב תפאורות וכמאייר ספרים והציג את יצירותיו בסלון הבינלאומי ובסלון הבלתי תלויים. בתחילת מלחמת העולם הראשונה חזר לרוסיה. ב-1931 הציג תערוכת יחיד של אקוורלים בגלריה בפריז וב-1933 הוצגו יצירותיו בסלון הסתיו בפריז. גורלו מאז ועד מותו בפריז אינו ידוע.

1898, קוֹדימָה, מחוז אודסה – 1967, חארקוב; אמן ומעצב תיאטרון

למד אמנות באודסה. ב-1918 החל להציג את עבודותיו בתערוכות של אגודת האמנים הבלתי תלויים בעיר, והיה ממשתתפי הסדנה החופשית לאמנות הציור ולפיסול באודסה. ב-1922 עבר לחארקוב, שם עבד כמעצב תיאטרון ועיצב תפאורות ותלבושות להצגות רבות. בשנים 1927–1935 השתתף בתערוכות באוקראינה, בחארקוב ובקייב.

1892, בחצ'יסאראי – תעריך מותו אינו ידוע; צייר

למד ציור במכללה לאמנות באודסה והיה ממשתתפי הסדנה החופשית לאמנות הציור ולפיסול, שבראשה עמד אמשיי נירנברג. ב-1918 השתתף בתערוכה של אגודת האמנים הבלתי תלויים. גורלו מאז אינו ידוע.

(פסבדונים: קונסטנט) 1892, יפו – 1969, רמת גן; צייר, פסל

נולד ביפו בעת ביקור של הוריו בארץ-ישראל. גדל ולמד ציור במכללה לאמנות באודסה. ב-1914 היה ממשתתפי הסדנה החופשית לאמנות הציור ולפיסול בעיר, ומאוחר יותר היה לחבר באגודת האמנים הבלתי תלויים. בשלהי 1919 עלה לארץ-ישראל באונייה רוסלאן, ובתחילת 1920 היה ממייסדי קואופרטיב התומר בתל אביב. ב-1922 נסע לפריז והציג בסלון הסתיו ובתערוכות קבוצתיות. ב-1929 החל לעסוק בפיסול. בתחילת מלחמת העולם השנייה גויס לצבא צרפת וב-1944 הצטרף למחתרת הצרפתית (הרזיסטאנס). ב-1952 ביקר בישראל והשתתף בכמה תערוכות, וב-1962 חזר אליה והציג כמה תערוכות גדולות, התגורר ברמת גן ופתח בביתו סטודיו לאמנות.

1862, אודסה – 1945, אוקספורד; צייר, מאייר ספרים

אביו של המשורר וסופר בוריס פסטרנק. למד רישום וציור באודסה ובמינכן. לימד בבית הספר לציור, פיסול וארכיטקטורה במוסקבה. יצר איורים ל"מלחמה ושלום" של לב טולסטוי, התארח עם משפחתו באחוזתו של הסופר וצייר פורטרטים רבים שלו. ב-1921 עבר לברלין, שם התחבר עם האמנים היהודים-גרמנים מקס ליברמן והרמן שטרוק. פסטרנק היה גם ידידו של ח"נ ביאליק, שפרסם ב-1924 את הספר "ל. פסטרנק. חייו ויצירתו" ובו ציין שסגנונו של פסטרנק "מאופיין בהתבוננות פסיכולוגית עמוקה ו'ספרותית'". פסטרנק עצמו פרסם אלבום ובו פורטרטים של ביאליק, ש. אנ-סקי, נ. סוקולוב, י. אנגל וד. פרישמן (את המבוא כתב ה.שטרוק). ב-1924 הצטרף למשלחת סופרים ואמנים יהודים לפלשתינה, צייר את נופיה ורשם תושבים מקומיים רבים. ב-1932 הוצגה תערוכה של יצירותיו בבצלאל. ב-1938, בעקבות עליית המשטר הנאצי, עבר ללונדון. משם עקר לאוקספורד, שם התגורר עד יומו האחרון.

1904, מינסק – 1970, תל אביב; צייר

משפחתו עברה לאודסה כשהיה בן שנתיים, ואביו שימש שם בתפקיד הרב הראשי. למד ציור באקדמיה לילדים שהקימו האמנים הבלתי תלויים במסגרת הסדנה החופשית לאמנות הציור ולפיסול באודסה, ולאחר מכן למד באקדמיה לאמנות. ב-1925 עלה לארץ-ישראל, ובה התגורר תחילה בביתו של יעקב פרמן בתל אביב. ב-1945, בעקבות ידידותו עם ח"נ ביאליק, פרסם את הספר "ביאליק יום יום", ובו איורים פרי עטו. היה ממייסדי אגודת הציירים והפסלים ויעץ למאיר דיזנגוף בנושא הקמת מוזיאון תל אביב. זכה בפרס דיזנגוף שלוש פעמים – בשנים 1936, 1937 ו-1956.

1900, ליפניקי [כיום במחוז ז'יטומיר] – 1941, בקרב על מוסקבה; צייר

למד אמנות בקייב והיה אחד התלמידים המקורבים למיכאילו בויצ'וק, אמן אוקראיני מונומנטלי ומנציגי הרנסנס התרבותי האוקראיני של המאה העשרים. ב-1928, בהדרכתו של בויצ'וק, צייר את הפרסקאות "קורבה" ו"פסטיבל הקציר" בסנטוריום האיכרים באודסה. שיתף פעולה עם ארגוני תרבות יהודיים. ב-1929 מונה לראש אגף האמנות של מוזיאון אודסה לתרבות יהודית. בראשית שנות השלושים של המאה העשרים פוטר מכל תפקידיו על רקע קמפיין נגד אמני האוואנגרד האוקראינים, אשר התמקד בבויצ'וק ובתלמידיו. בויצ'וק הוצא להורג ב-1937 ומספר ימים לפני כן שכטמן ברח למוסקבה. בנובמבר 1941, בימי מלחמת העולם השנייה, התנדב ללחימה, וכפי הנראה נפל בקרב בפרברי מוסקבה.

 (1873–1934)

חיים נחמן ביאליק, יליד הכפר ראדי שבתחום המושב (כיום באוקראינה), נחשב למשורר הלאומי של ישראל, אך בזמן שהתגורר בארץ הקודש לא היה יוצר פורה במיוחד. רבים משיריו הנודעים ביותר נכתבו דווקא כאשר שהה באודסה, שאליה הגיע לראשונה ב-1892. שם גם הקים עם יהושע רבניצקי ואחרים את הוצאת מוריה, שנסגרה כאשר השלטון הקומוניסטי החל להכביד את ידו – אך לימים נפתחה מחדש והתגלגלה בהוצאת דביר, הפועלת גם היום. ב-1921, בסיועו של מקסים גורקי, הצליח ביאליק לעזוב את ברית המועצות, תחילה לברלין ושלוש שנים לאחר מכן לארץ-ישראל. מותו עשר שנים לאחר מכן עורר אבל כבד ביישוב הקטן, ועל פני ארונו עברו כ-100,000 אנשים.

(1875–1943)

שאול טשרניחובסקי, מגדולי המשוררים העבריים, נולד במיכאלובקה, כפר בתחום המושב (כיום באוקראינה). כבר בגיל העשרה החל לכתוב בלדות בעברית ולפרסם את שיריו הראשונים. בגיל 15 עבר לאודסה, וב-1898 ראה אור ספר שיריו הראשון, "חזיונות ומנגינות". טשרניחובסקי הרבה לכתוב על הטבע, ושאב את השראתו ממקורות יהודיים ומתרבות יוון העתיקה. הוא נודע גם כמתרגם פורה, למשל של "האיליאדה" ו"האודיסאה" להומרוס. הוא עבד באודסה כרופא. ב-1922 הצליח לעזוב את ברית המועצות, וב-1931 השתקע בתל אביב.

(1880–1940)

זאב ז'בוטינסקי, אבי התנועה הרוויזיוניסטית, משורר ומתרגם, שילב כל חייו בין הספרות והיצירה לבין הפוליטיקה והמאבק. הוא היה יליד אודסה ואחד ממעריציה הגדולים. ב-1901, במהלך לימודי המשפטים, הגיע לאודסה לביקור קצר – אבל במקום לחזור לאיטליה כפי שתכנן, החליט להישאר בעיר ולכתוב ב"נובוסטי". חייו בעיר היו לא קלים. הוא עורר את חשדם של שלטונות הצאר, מחזותיו הורדו מהבמות והוא נאסר למשך כמה שבועות. לאחר הפוגרומים בבסרביה, פנה למנהיגי הקהילה היהודית בעיר בתביעה להקים יחידות הגנה יהודיות, והחל לעסוק בפעילות ציונית נמרצת. בזמן מלחמת העולם הראשונה היה מיוזמי הקמתו של גדוד יהודי בצבא הבריטי והוא אף השתתף בעצמו במלחמה בארץ-ישראל, כמפקד הפלוגה הראשונה בגדוד. ב-1920 הקים יחידת הגנה עברית שנלחמה בפורעים בירושלים. הוא נעצר בשל כך בידי הבריטים ונשפט למאסר ממושך, אך לבסוף זוכה ושוחרר. בשנות העשרים, הקים את בית"ר ופרסם את מאמרו הידוע "על קיר הברזל". מאוחר יותר חבר אל פורשי ההגנה שהקימו את האצ"ל, והיה למפקד העליון של הארגון. בזמן מלחמת העולם השנייה יצא למסע הסברה בארצות הברית למען הקמתו של צבא עברי. שם גם נפטר, שבור לב לנוכח אימת המלחמה.

(1892–1970)

הסופר אליעזר שטיינמן נולד בכפר אובודובקה שבתחום המושב (כיום באוקראינה). הוא החל לפרסם פרוזה בעברית וביידיש כבר בצעירותו, בעודו בתהליך הסמכה לרבנות. שטיינמן היה מיודד עם ביאליק, שפעל לשחררו מגיוס לצבא הצאר. בעקבות המהפכה הקומוניסטית הפך לקומוניסט נלהב, וב-1919 עבר לאודסה והוציא את העלון "הקומוניסט העברי" ולאחר מכן את הירחון "קולות". ואולם, בתוך שנתיים איבד את אמונו בקומוניזם וב-1921 נס לוורשה עם אשתו, ורדה, שהתחזתה לאשה בהיריון והבריחה את כתביו תחת שמלתה. ב-1924, עלה עם משפחתו לארץ-ישראל והתיישב בתל אביב, שם ערך את "כתובים", ביטאונה של אגודת הסופרים, הוציא ספרי פרוזה ושקד על כתיבה מחדש של מסורות חסידיות. הוא זכה בפרסים רבים, וביניהם פרס ישראל. שטיינמן הוא אביהם של הסופרים דויד ונתן שחם וסבה של הסופרת אורית שחם-גובר, האוצרת הראשית של מוזיאון אנו.

(1856–1927)

אשר צבי גינצברג, הידוע בשם העט אחד העם, נולד בסקווירא שבאוקראינה למשפחה חסידית וגדל באודסה. הוא למד בכוחות עצמו פילוסופיה, מדע ושפות. אף שהאמין בחשיבותה של המסורת, התרחק מהחסידות והאמונה והפך לאחד ממנהיגיה של תנועת חיבת ציון. כדי להתפרנס, עבד במפעל הוודקה של אביו באודסה. אחד העם היה עורכו הראשון של כתב העת הנחשב "השילוח", שיוסד בעיר. הוא נחשב לאבי "הציונות הרוחנית" והאמין שארץ-ישראל לא נועדה להיות מפלט פיזי ליהודים, אלא לפתור את הבעיות הרוחניות והתרבותיות של העם ולהוות מגדלור מוסרי.

(1859–1944)

יהושע רבניצקי נולד באודסה ולמד שם בישיבה. לאחר נישואיו, עבר לעיירה סמוכה. בראשית שנות העשרים לחייו החל לפרסם מאמרים על חיבת ציון וגם כתב עם שלום עליכם את הטור "קבורת סופרים" שהתפרסם בעיתון "המליץ", ונחתם בשמות העט אלדד ומידד. רבניצקי היה ראש הלשכה באודסה של האגודה הסודית בני משה, שהקים אחד העם במתכונת הבונים החופשיים וחבריה הגיעו משורות חובבי ציון. ב-1891 פרסם רבניצקי בכתב העת "הפרדס", שאותו ערך, את שירו הראשון של ביאליק, "אל הציפור". מאוחר יותר הקימו השניים את הוצאת מוריה באודסה ופרסמו יחדיו את "ספר האגדה". שניהם עלו לארץ ב-1921 והתמידו בידידותם האמיצה.

 (1835–1917)

שלום יעקב אברמוביץ', שנודע בכינוי מנדלי מוכר ספרים, היה מאבות הספרות העברית והיידיש המודרנית. הוא נולד בעיירה קופיל ליד מינסק, אך ב-1881 התיישב באודסה, שם התפרנס כראש תלמוד-תורה. לאחר המהפכה הכושלת של 1905, עזב את העיר על רקע הפוגרומים שהתחוללו בה, אך שב אליה לאחר כמה שנים. הוא היה ראש חבורת הסופרים של אודסה, שעם חבריה נמנו גם אחד העם וביאליק הצעירים ממנו – וחשוב לא פחות, נחשב לאבי הנוסח של הכתיבה העברית המתחדשת. מנדלי מוכר ספרים נקבר בבית הקברות היהודי הישן של אודסה. אחרי שבית הקברות נהרס, נטמן מחדש בבית העלמין הנוצרי בעיר, תחת מגן דוד גדול.

(1843–1910)

משה ליליינבלום, מאבות ספרות ההשכלה, נולד בקדאיניאי, עיירה בתחום המושב (כיום בליטא). בגיל 13 אירסו לו נערה בת 11, והם נישאו לאחר שנתיים וגרו אצל הוריה. במאמריו בכתב העת "המליץ" יצא נגד הנטייה הרבנית להחמיר במצוות הדת ועורר את כעסם של רבני ליטא. ב-1869 עבר עם אשתו להתגורר באודסה, אך התקשה להסתגל ל"רוח השרלטנות והכפירה" במטרופולין הקוסמופוליטי, וביקש להיאבק במה שראה כהפקרות. תחילה חשב שהפתרון לבעיית היהודים יהיה הקמה של מושבות יהודיות ברוסיה, אבל הפרעות ברחבי הקיסרות שכנעו אותו לתמוך בעלייה ארצה ולהצטרף לתנועת חובבי ציון. ספרו האוטוביוגרפי "חטאת נעורים" (1876) היה פופולרי בקרב קוראים יהודים צעירים בגולה.

(1874–1958)

יוסף קלוזנר היה היסטוריון ואיש רוח, יליד אולקניק שליד וילנה שבאימפריה הרוסית (כיום בליטא). הוא ניהל את בית המדרש החדש למורים עבריים באודסה וב-1903 החליף את אחד העם כעורך "השילוח". בתפקידו זה הדפיס בין היתר את שיריו של שאול טשרניחובסקי, שאחד העם סירב קודם לכן לפרסם בשל ההשפעות ההלניסטיות שניכרו בהם. קלוזנר עלה לישראל ב-1919 באונייה רוסלאן, לצד אישים רבים אחרים שהשפיעו על היישוב העברי. הוא נמנה עם מייסדי האוניברסיטה העברית ושימש בה כראש החוג הראשון לספרות עברית. לצד זאת, כיהן כעורך הראשי הראשון של האנציקלופדיה העברית, תפקיד שמילא עד שנת מותו. ב-1949 היה מועמד לתפקיד נשיא המדינה הראשון, שבו זכה חיים ויצמן.

(1881–1958)

יעקב פיכמן, משורר, סופר ועורך, נולד בבלץ שבבסרביה ולמד ספרות עברית מכתבי אחד העם ומנדלי מוכר ספרים. בגיל 20, עבר לאודסה כדי להתקרב לביאליק ולאחד העם. ב-1912 עלה ארצה בהזמנת הסתדרות המורים בישראל כדי לערוך את ירחונה, "מולדת", ולאחר שנתיים נסע לברלין כדי לערוך בה ירחון עברי. פיכמן תכנן להמשיך את פרסומו של הירחון בארץ-ישראל, אך פריצתה של מלחמת העולם הראשונה טרפה את הקלפים. במקום זאת, חזר פיכמן לאודסה, שם עבד בהוצאת מוריה. ב-1927 שב ארצה, ערך את ירחון אגודת הסופרים העברים "מאזניים" וזכה בפרס ישראל. במרוצת חייו פרסם מעל 300 ספרים, ונחשב לאחד המבקרים הספרותיים החשובים של תקופתו. עם שיריו הידועים נמנים "אגדה" ("על שפת ים כנרת") ו"אורחה במדבר".

 (1870–1932)

ש. בן ציון הוא שם העט של העורך, הסופר והמתרגם שמחה בן ציון גוטמן – אביו של הצייר נחום גוטמן, ומתרגמם לעברית של גתה, היינה ושילר. הוא נולד בטלנשטי (כיום במולדובה), וכבר בגיל צעיר פרסם סיפורים קצרים, בעיקר ביידיש. ב-1899 עבר לאודסה ולימד יחד עם ח"נ ביאליק עברית ב"חדר המתוקן". שנתיים לאחר מכן הקים עם ביאליק וי"ח רבניצקי את הוצאת מוריה, שבמסגרתה הוציא בין היתר את המקראה העברית "בן עמי" ואת "סיפורי המקרא לילדים". ב-1905 עלה ארצה, בעקבות הפרעות בעיר ומתוך שאיפה להעביר את הרפובליקה הספרותית של אודסה לארץ-ישראל. הוא לימד בבית הספר לבנות בנווה צדק והוביל חבורה ספרותית, שבה היו חברים גם י.ח. ברנר, יהודה בורלא וש"י עגנון. בן ציון היה מחלוצי כתבי העת הספרותיים בארץ, והקים את כתב העת הספרותי-מדעי "העומר" (1905–1907). כתב העת אמנם ראה אור רק בשני כרכים שבכל אחד מהם שני גיליונות, אך נודעה לו חשיבות, בין היתר משום שמזכיר העיתון, ש"י עגנון, פרסם בו את הסיפור הקצר "עגונות", שזיכה אותו בשמו. בן ציון היה גם העורך הראשון של הירחון לבני הנעורים "מולדת" וערך את "שי", המוסף הספרותי של "חדשות הארץ" (שהתגלגל בעיתון "הארץ"). ב-1909 היה לחבר בגרעין המייסד של אחוזת בית – לימים, העיר תל אביב.

(1859–1916)

שלום עליכם הוא שם העט של הסופר היידי הגדול שלום רבינוביץ', אשר נולד בעיר פריאסלאב שמדרום לקייב, בתחום המושב היהודי. הוא גדל לא רחוק משם, בכפר וורונקוב, שהיה ההשראה לדמותה של העיירה הבדיונית כתריאליבקה בספריו. בגיל 20 החל לפרסם בכתב העת "המליץ" – ועשה זאת בשמות עט כדי לחמוק מביקורתו של אביו. ב-1888, הקים את "הספרייה העממית היהודית", שהוציאה יצירות מאת כותבי יידיש מרכזיים. הוא קיבל ירושה, נכנס לעסקים, אך איבד את כספו ונקלע לחובות. ב-1890, לאחר שפרע אותם, עבר לאודסה והיה ממקימי הוועד האודסאי של חובבי ציון. שנה לאחר מכן החל לפרסם את סדרת הסיפורים הידועה על הסוחר היהודי מנחם מנדל החולם להתעשר ונוחל מפלה אחר מפלה. ב-1893 שב שלום עליכם לקייב, שאותה כינה בספריו "יהופיץ", והחל לפרסם את סיפורי "טוביה החולב", שעליהם יבוסס לימים המחזמר הפופולרי "כנר על הגג". בעקבות מהפכת 1905, הוא עבר חסר כל לארה"ב ונפטר מהטרדות הכלכליות שליוו אותו כל חייו רק בזכות נשפים שארגנו שוחריו לכבודו. הם השתמשו בהכנסות הנשפים כדי לפדות את הזכויות על יצירותיו מידי המו"לים. שלום עליכם חלה בשחפת ונפטר בניו יורק ב-1916. מסע הלוויה שלו הוציא לרחובות ניו יורק מאות אלפי יהודים אבלים.