בלוג

בכל פעם שנתקלים בעבודות של אוונגרד אירופאי מתחילת המאה ה-20 אי אפשר שלא להשתחרר מאותה תחושה מיידית חזקה שאותם אמנים הקדימו את זמנם בכמה וכמה עשורים טובים. כאלה הן עבודותיה של קלוד קאהון – אמנית צרפתייה-יהודיה רב תחומית שכל כולה הייתה התגלמות של מרד והתרסה – בעבודותיה, באקטיביזם הפוליטי האמיץ שלה, וגם בחייה האישיים. עבודותיה בצילום, בכתיבה סימבוליסטית וסוריאליסטית, בפיסול, בקולאז' ובתיאטרון קראו תיגר על זהות מגדרית ואתנית בצורה שהרגישה מתריסה, עכשווית ואפקטיבית גם חמישים שנה אחרי, גם שבעים ושמונים שנה אחרי. קאהון הייתה אייקון קווירי מוכר בחוגים מסוימים, הרבה לפני שהביטוי היה קיים בכלל. מי שהיה אחראי במידה רבה[…]

עוברי אורח תמימים הנקלעים לרחוב יוסף די לה ריינה בשיכון דן בתל אביב, או אפילו כאלה שגרים שם, כנראה לא יודעים שהאיש שעל שמו נקרא הרחוב כמעט הצליח להרוג את השטן. אבל רק כמעט. בוודאי שמתם לב כי כוחות האופל עדיין משתוללים בעולם. סיפורו של די לה ריינה מתרחש, על פניו, בצפת של המאה ה-15. מסופר על מקובל עם חזון ויוזמה, שהחליט שהגיע הזמן להביא את הגאולה, ויפה שעה אחת קודם. ואם אף אחד אחר לא עושה את זה – הוא יעשה את זה בעצמו. אתם ודאי מכירים כמה טיפוסים כאלה גם בימינו. אלא שלדי לה ריינה היו קשרים בעולמות[…]

אם שמים בצד מקרי קצה, כמו חתונות חרדיות, ובוחנים את המיינסטרים של חתונות ישראליות לאורך 77 שנות קוממיות, השינוי שעבר מוסד החתונה הוא מפלצתי. לשאול איך הגענו מרבע עוף וסידור פרחים על מצע ספוג ירוק למצב שזרים מוחלטים מתחתנים מול המצלמות ב"חתונמי", זה כמו לשאול איך הגענו מכובע טמבל למילוי שפתיים בחומצה היאלורונית. כמו תמיד, התשובה היא: בהדרגה ואז בבת אחת. בימי הצנע גם החתונות בארץ, מן הסתם, היו צנועות. בשנות ה-50 התחתנו בחצר של ההורים ואת האוכל הביאו מהבית. במתנה הביאו לחתן והכלה משהו שימושי לבניית בית בישראל – נגיד מגהץ, אך לעתים קרובות מדי זה נגמר בסיפולוקס. העשירים[…]

ההיסטוריה היהודית מלאה בעלילות גבורה על חגיגת סדר פסח בסתר, בתקופות ובמקומות שבהם היה צריך להסתיר את הזהות היהודית שלך על מנת לשרוד. הכמיהה לחגוג את חג החירות גם בתנאים של חוסר חירות היא מובנת מאוד; בפסח חוגגים את היציאה מעבדות לחירות, ובימים הקשים ביותר, חג הפסח מזכיר כי חירות היא אפשרית. סדר פסח סודי כזה הוא "סדר חמישי" – מנהג היסטורי חשאי ומסוכן מימי האינקוויזיציה הספרדית שזכה בשנים האחרונות לתחייה בדרום איטליה. זהו למעשה סדר מיוחד, עם היסטוריה ומנהגים ייחודיים, שנערך לא בלילה הראשון של חג הפסח, אלא, כפי שמעיד שמו, בליל החמישי של החג. "סדר חמישי" הוא הסדר[…]

אם מחפשים את המונח "פייגין" באתר של "אנציקלופדיה בריטניקה", השורה הפותחת את ההגדרה (בתרגום חופשי) היא: "דמות בדיונית, אחד הנבלים ברומן של צ'רלס דיקנס, 'אוליבר טוויסט' ואחד מהפורטרטים האנטישמיים הידועים לשמצה בספרות האנגלית". פייגין הזקן, על פי הסיפור של דיקנס, הוא נוכל נאלח שחוטף ילדים יתומים ומאמן אותם להיות כייסים בתמורה למחסה ולאוכל, כשהוא לוקח את השלל הגנוב לעצמו. צ'רלס דיקנס – גדול הסופרים האנגלים של התקופה הוויקטוריאנית – תיאר אותו ככייס מומחה שמנצל ילדים, ביניהם את גיבור הספר, היתום אוליבר טוויסט. על פי טענה חוזרת, דמותו של פייגין מבוססת על דמות היסטורית שהייתה באמת: אייזק "אייקי" סולומון – הקרימינל[…]

השם הנרייטה סאלד (או סולד כפי שלפעמים נהוג היה לכתוב) הוא מוכר מאוד. כולנו נתקלנו בו – אחרי הכל נקראו על שמה בתי ספר, מכון מחקר, כפר נוער, רחובות רבים וקיבוץ כפר סאלד בגליל. סאלד הייתה אחת המנהיגות המשפיעות ביותר בתולדות הציונות, אך גם מי שיודע לדקלם שהיא הייתה מייסדת ארגון הדסה ומנהלת עליית הנוער, לא בהכרח מכיר את סיפורה האישי ויודע שהיא אחת הדמויות המעניינות ביותר בתולדות הציונות. מעבר להישגיה המרשימים, דמותה מעניינת דווקא בגלל הסתירות שבה: האישה שהייתה עד כדי כך מזוהה עם טיפול בילדים עד שתאריך יום האם העברי נקבע על פי תאריך פטירתה, למעשה מעולם לא[…]

מי לא מכיר את אלאדין ומנורת הקסמים (מהגירסה המצוירת של דיסני, או זו של מיכל הקטנה וטל מוסרי), מי לא מחבב את סינבד המלח (מי שגדל באייטיז ודאי זוכר את גירסת האנימה היפנית), שלא לדבר על עלי באבא וארבעים השודדים (עם איורים של דודו גבע או בגירסה של סמדר שיר). דווקא בשל הניחוח האקזוטי החזק העולה מהם, הפכו סיפורי "אלף לילה ולילה" לחלק בלתי נפרד מתרבות המערב והפנטזיות הקולקטיביות שלה. מפריץ לאנג ועד פאזוליני – הקולנוע הרבה להתעסק בחומרים הללו, וכמה מהסיפורים הפכו – בגרסתם המצונזרות והמרוככות – לקלאסיקות ילדים. שלמה אבס הקריא אותם לזבי חוטם ישראלים, ושלמה אבסים בינלאומיים[…]

תור הזהב של האנימציה האמריקאית התחיל בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת ודעך בשנות ה-60 כשמרכז הכובד של האנימציה עבר מהקולנוע לטלוויזיה. מרבית דמויות האנימציה הנצחיות, ממיקי מאוס ועד טום וג'רי, נוצרו בתקופה הזו בתור סרטוני אנימציה קצרים המוקרנים בבתי קולנוע. ואחד הכוכבים הגדולים ביותר של התקופה היה יהודי בשם מל בלאנק. במשך עשרות שנים היה קולו של מל בלאנק הקול הנפוץ ביותר באמריקה, גם אם לעתים לא מזוהה איתו אלא עם כוכבי ענק כמו באגס באני, דאפי דאק, ספידי גונזלס, פורקי פיג (החזיר המגמגם), טוויטי, סילבסטר, יוסמטי סאם, טאז השד הטסמני, פפה לה פיו (הבואש הצרפתי!) ועוד ועוד –[…]

ברת בנישו-אבולקר, שעתידה הייתה להפוך למשוררת ומחזאית מצליחה הכותבת בצרפתית, נולדה באלג'יריה בתקופה בה המדינה כבר היתה חלק בלתי נפרד מצרפת במשך כמה עשורים. ב-1870, כשהיא בת 3, העניק שר המשפטים הצרפתי-יהודי אדולף כרמיה אזרחות צרפתית לכ-35 אלף היהודים שחיו באותו זמן באלג'יריה. מצד אחד, צעד זה קידם את היהודים מבחינה כלכלית וחברתית, אך גם הגביר את האנטישמיות של המתיישבים הצרפתים כלפיהם, כמו גם את השנאה של המוסלמים, שלא קיבלו אותו מעמד. בנישו-אבולקר נולדה למשפחה יהודית עשירה ומיוחסת בעיר הנמל אוראן שמנתה את אחת הקהילות היהודיות הגדולות ביותר באלג'יריה באותה תקופה. הוריה ראו באזרחות הצרפתית ברכה, ונתנו לילדיהם שמות צרפתיים[…]

שושנה שבבו, שזכתה בשנים האחרונות לתואר הלא רשמי "הסופרת המזרחית הראשונה", החלה את הקריירה הספרותית שלה מוקדם ובתנופה גדולה. היא הוציאה שני רומנים – הראשון ב-1932 והשני כעבור עשור – ופרסמה שלל סיפורים קצרים בעיתונות העברית של תקופתה. ב-1942 הפסיקה לכתוב, על אף שחיה עוד 50 שנה. במהלך השנים הללו היא נשכחה כליל מהתודעה, ונתגלתה מחדש רק בשנות ה-90 של המאה הקודמת. שבבו כתבה מנקודת מבט נשית מובהקת. היא עסקה רבות באהבה ובנשים שרצו לבחור את אהבותיהן בעצמן בחברה בה זה לא היה מקובל. היא כתבה על יחסים, על תשוקה ומיניות, והתייחסה לא פעם לנושא של ניצול מיני והטרדות מיניות,[…]