הכול פוליטי, אומרת הסיסמא הפוסט-מודרנית. הפוליטי נמצא בכל מקום. במקום העבודה, במטבח בחדר המיטות, אפילו בשירותים. לדוגמא, אחת המחלוקות הציבוריות הערות בארה"ב בשנים האחרונות נסובה סביב הסוגיה הפוליטית: באילו שירותים ציבוריים יכולים טרנסג'נדרים להשתמש – גברים או נשים?
אבל מסתבר שהמחשבה הפוסט-מודרנית לא המציאה שום דבר. אכן, הכול פוליטי. תמיד היה ותמיד יהיה. מאבקי כוח התקיימו בכל מקום ובכל זמן, ואלו גם מספקים את נקודת המוצא לסיפור שלנו, שמתחיל במחלוקת פוליטית. הפעם לא בבית הכיסא, אלא דווקא בבית הכנסת.
בשנת 1816 פרץ ויכוח סוער בבית הכנסת המקומי שבשכונת בלומסברי המבוססת היטב במרכז לונדון. העילה לוויכוח היה סירובם של גבאי בית הכנסת לאפשר לבנו של אחד החברים, אייזיק ד'יזראלי, לעלות לתורה כבקשתו. ד'יזראלי האב, סופר והיסטוריון מוערך ומצליח, לקח כנראה קשה מאוד את הסירוב, ובתגובה הפנה עורף לקהילה, והטביל את ארבעת ילדיו – ביניהם גם בנג'מין – לנצרות. בטוויסט ממזרי של ההיסטוריה, דווקא האקט הקיצוני הזה של אביו פתח וסלל את דרכו של בנג'מין לקריירה פוליטית חסרת תקדים בבריטניה של המאה ה-19: ממנהיגי המפלגה השמרנית, שר אוצר, יו"ר הפרלמנט, מגדולי הנואמים של בריטניה וראש ממשלה, פעמיים.
אף-על-פי שהוא נחשב עד היום לאחד הפוליטיקאים הנערצים בתולדות האי הבריטי, בנג'מין ד'יזראלי האמין שלא הפוליטיקה, אלא דווקא הגזע, הוא העיקרון המארגן את המציאות האנושית. "הכול גזע, אין אמת אחרת", אמר לידידתו, הברונית שרלוט דה רוטשילד. למרבה האירוניה, ובניגוד לרוח האנטישמית הרווחת בזמנו – למשל העובדה שיהודים לא היו יכולים להיבחר לפרלמנט, ודאי שלא לכהן כראש ממשלה – ד'יזראלי הבן סבר שדווקא הגזע היהודי הוא הנבחר והראוי מכולם.
בביוגרפיה שכתב על לורד בנטינק, חברו ובעל בריתו במפלגה הטורית (השמרנית, בשמה המודרני) הקדיש ד'יזראלי פרק שלם ליהודים, שהיה למעשה שיר הלל לגזע היהודי, "גזע המתקיים בזכות דת נשגבה ורדיפות רבות שנים", במילותיו. "אין ראוי מהגזע העברי להערכתה של החברה ולהכרת הטוב מצדה", המשיך, "לא רק שהיהודים לא אשמים בצליבתו של ישו, הם יכולים להשתבח בכך שישו נולד כאחד מהם, בביתו הנבחר של העם הנבחר".
דיז'ראלי היה לא רק יהודי גאה, אלא גם ציוני, וזאת שנים רבות לפני שנתן בירנבאום טבע את המונח "ציונות". כשהיה בן 27 יצא לGrand Tour"", הטיול המסורתי של בני המעמדות הגבוהים ברחבי אירופה, ולמורת רוחו של אביו, היעד שבחר היה דווקא ירושלים. בביקור בעיר הקודש הוא פגש את "העם הרומנטי והמקודש, מקור דָמי ומקור שמי" וחווה תחושות מיסטיות שהותירו עליו רושם עז.
אחד הביוגרפים שלו, ההיסטוריון לורד בלייק, מספר כי בשנת 1851, כתשע שנים לפני הולדת חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, הגה ד'יזראלי מהלך לשיבת העם היהודי לארצו, ואפילו פירט את האמצעים לממן מהלך כזה: משפחת רוטשילד ובעלי הון יהודים אחרים יספקו את הכסף לרכישת הקרקעות, וממשלת תורכיה, הזקוקה לכסף באופן נואש, תסכים למכירתן. נבואתו התגשמה כעבור יותר משלושים שנה, בזמן העלייה הראשונה, שנשענה על רכישת קרקעות של משפחת רוטשילד. הלורד בלייק מוסיף כי אם הצהרת בלפור הייתה ניתנת בזמנו של ד'יזראלי, הוא היה המאושר באדם.
פסיכולוגים בגרוש אולי היו מסבירים את כל זאת כ"פיצוי" המעיד על רגשי האשמה שאחזו בו על שחדל להיות יהודי באופן רשמי. אך שום קריאה של הטקסטים שכתב לא תעלה ולו שמץ של רמז בדבר בושה, אשמה או אפילו אי-נחת .להפך, לא רק שד'יזראלי לא התנצל על מוצאו היהודי, הוא אף אהב לנפנף בו ולהתגרות בחבריו הלא-יהודים.
בזמן נאומו בפרלמנט בדיון סביב "חוק ההקלה על יהודים" שביקש לאפשר ליהודים להיבחר לפרלמנט, נשמעו לעברו קריאות גנאי אנטישמיות כמו "יהודה איש קריות", "תנו ליהודי בייקון" ועוד. הקריאות לא ריפו את ידיו ובאיפוק השמור לג'נטלמן בריטי ענה לתוקפים: "מיהם האנשים המקיימים את הדת היהודית? אלה הם אנשים המאמינים באותו אל שמאמינים בו הנוצרים. כל הנוכחים באולם הזה מקיימים את הדת היהודית ומאמינים במשה ובנביאים. המבקש לטעון שהדת היא ערובה להליכה בדרכים ישרות, יכול למצוא ראיה לדבריו באורחותיהם של היהודים המחזיקים בדת אמיתית".
כאשר התקיף אותו הציר האירי הלאומני דניאל או'קונל על מוצאו היהודי, השיב לו ד'יזראלי "כן, יהודי אני, ובימים שאבות-אבותיו של הג'נטלמן הנכבד היו פראים אכזרים באי נידח, שימשו אבותיי ככוהנים במקדש שלמה". כשנשמעו השגות על אופיו ההרפתקני (ד'יזראלי התהדר בחובותיו הכספיים, כפי שהתהדר בלבושו הגנדרני ובהרפתקאות הרומנטיות שלו) הוא השיב למקטרגים בסרקזם: "שערו בנפשכם, לקרוא הרפתקן לאדם שאבות אבותיו היו ככל הנראה בעלי היכרות קרובה עם מלכת שבא".
במאמרה המבריק על ד'יזראלי כותבת היסטוריונית גרטרוד הימלפרב, כי יותר ממאה שנה לאחר מותו, בשנות ה-1980, הלהיט את משתתפיו של כינוס על הפוליטיקה הבריטית העכשווית, ויכוח בדבר טענותיהם הסותרות של מנהיגי המפלגות היריבות, מרגרט תאצ'ר מהשמרנים ומייקל פוּט מהלייבור, לכתר "דיזראליסט". מאז מותו נכתבו על ד'יזראלי עשרות ביוגרפיות ואין שנה שלא מתפרסם מאמר שעוסק בדמותו האגדתית של היהודי שטיפס עד הדרגה הגבוהה ביותר של "הכתר" – ראש ממשלת בריטניה. ואכן, ד'יזראלי היה קרוב לכתר. קשריו עם המלכה ויקטוריה היו קרובים והיא אף העניקה לו את תואר האצולה הרוזן מביקונספילד. הוא גמל לה על ידי העברת חוק מיוחד ב-1876 שהכתירה מעתה גם כ"קיסרית הודו".
לד'יזראלי היה את כל הצידוקים להסתיר את מוצאו היהודי, הוא אפילו לא היה יהודי באופן פורמלי, אך למרות שידע שהבלטת יהדותו עלולה להזיק לו, הוא בחר להתגאות בה ולהילחם על כבודם העצמי של בני עמו. לא במקרה כשננעל קונגרס ברלין החמיא לו "קנצלר הברזל" ביסמרק כשאמר: "היהודי הזקן, זה האיש", ולא סתם דמותו הססגונית מרתקת אליה את מיטב ההיסטוריונים עד היום. הכנות, העוצמה הפנימית, הנאמנות למוצאו, החדות האינטלקטואלית והיכולת לומר את האמת גם כשהיא לא פופולארית – זה מה שהופך מנהיג, למנהיג ענק וכך, עד היום דמותו של ד'יזראלי חיה ובועטת בזיכרון הבריטי.
סיפורו של ד'יזראלי, שנפטר השבוע לפני 140 שנים, כחלק מסיפורה של יהדות אנגליה, מוצג גם הוא בשטח התצוגה החדש של אנו – מוזיאון העם היהודי בקמפוס אוניברסיטת תל אביב.