26,000 יהודים חיו באלג'יריה בשנת 1830 כשצרפת הגדולה פלשה לארץ המגרב והפכה אותה לקולוניה למשך 130 שנה. חירותם של יהודי אלג'יריה רשומה על שמו של אדולף כרמיה, בנו של סוחר משי יהודי-צרפתי, שכיהן כשר המשפטים ברפובליקה הצרפתית השנייה, והעניק ליהודים בשנת 1870 שוויון זכויות מלא. העקרון שעמד מאחורי "צו כרמיה" נשען על התפיסה כי יש לתת ליהודים את כל הזכויות כיחידים, ואפס זכויות כאומה. הרעיון היה לטשטש את זהותם הלאומית ולהפכם לאזרחים נאמנים של הרפובליקה הצרפתית.
מבין כל הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לא הייתה קהילה שעברה מהפכה תרבותית כה קיצונית ומהירה כמו זו שבאלג'יריה תחת הכיבוש הצרפתי. רבים מבני הקהילה זנחו את המסורת, השילו את זהותם היהודית והפכו לפרנקופילים אדוקים. אחוז היהודים במקצועות החופשיים באלג'יריה בעידן הצרפתי היה גדול לאין שיעור מחלקם היחסי באוכלוסייה וההזדהות עם התרבות הצרפתית באה לידי ביטוי גם בתחומי האמנות, הספרות והשירה.
נקפוץ 70 שנה קדימה, ל-1940. בעקבות כיבוש צרפת בידי הגרמנים, הפכה אלג'יריה במהלך מלחמת העולם השנייה למדינה תחת חסות ממשלת וישי, שנודעה בשיתוף הפעולה ההדוק שלה עם הנאצים. ממשל וישי ביטל את "צו כרמיה" ואזרחותם הצרפתית של יהודי אלג'יריה הייתה כלא הייתה. בכך ניתן האות למסע דה-לגיטימציה שהתנהל נגד הקהילה היהודית. עד מהרה סולקו סטודנטים יהודים מהאוניברסיטאות ומבתי-הספר הממשלתיים. ב-1941, שיעור היהודים באוכלוסיית אלג'יריה היה כשני אחוז אך הם היו יותר מ-37% מהסטודנטים לרפואה, 24% מהסטודנטים למשפטים, 16% מהסטודנטים למדעים ו-10% מהסטודנטים לאמנויות. באותה תקופה פוטרו המוני יהודים מעבודתם כרופאים, עורכי-דין, מורים ופקידים. היהודים הוקעו מהחברה האלג'יראית והופקרו לזעמם של מוסלמים ומתיישבים צרפתים, והאחרונים ניצלו את ההזדמנות לבוא איתם חשבון על עשרות שנים של עוינות וקנאה.
כתגובה לרוחות הרעות הללו התאגדו מספר צעירים יהודים בראשות ז'וז'ה (יוסף) אבולקר. האחרון השתייך למשפחה יהודית עשירה ומשכילה. אביו, ד"ר אנרי אבולקר, היה רופא מנתח מצליח ומרצה באוניברסיטת אלג'יר ואימו, ברת' בנישו אבולקר, נחשבה למחזאית ומשוררת ידועה ולאחת הנשים הראשונות שפרסמו יצירות באלג'יריה. אבולקר הצעיר לא השלים עם היחס הגזעני של משטר וישי כלפי בני עמו וצרף אליו כמה מבני משפחתו ומספר סטודנטים יהודים, ויחד הקימו מחתרת יהודית שפעלה תחת סיפור כיסוי של קבוצת כושר וספורט בשם "ג'יאו גרא" – על שמו של מדריך ספורט מקומי שנשכר על ידם ולא ידע דבר וחצי דבר על אודות תפקידו בכוח. בראשית דרכה המחתרת הגנה על יהודים מאלימות, רכשה כלי נשק והפיצה כרוזים נגד השלטונות. כל אלו מתגמדים לעומת הפעולה הנועזת שביצעו אור לבוקר ה-8 בנובמבר 1942.
קיץ 1942 היה אחד מנקודות השפל במלחמה שניהלו בעלות הברית נגד הנאצים. בראשית יולי הגיע רומל עד קו אל עלמיין ואיים לכבוש את מצרים, כולל תעלת סואץ, ובהמשך אותו חודש החל הקרב על סטלינגרד בחזית הסובייטית. צבאו של היטלר דהר קדימה וסטלין תבע מבעלות הברית לשחרר את הלחץ מכוחות הצבא האדום ולפתוח חזית מול הגרמנים במערב. עיני המצביאים של בעלות הברית הופנו דווקא דרומה – לאפריקה.
"מבצע לפיד" (Operation Torch) היה שם הקוד למבצע הנחיתה של בעלות הברית בחופי מרוקו ואלג'יריה, במסגרת המערכה הכוללת על צפון אפריקה. גנרל אייזנהאאור, מפקד המבצע האמריקאי ואסטרטג צבאי מבריק, זיהה בצבא וישי קבוצה של קצינים צרפתיים שסלידתם לגרמנים גברה על נאמנותם למשטר. האמריקאים חברו לצרפתים וחיפשו אנשים בשטח שיסייעו להם. כך נולד הקשר עם אבולקר והמחתרת היהודית. על-פי התכנון, חברי המחתרת היו אמורים לנצל הוראת קבע לפיה כשמוכרז מצב חירום באלג'יר משתלטים מיליציות של אזרחים על מוקדי השליטה בעיר, כדי לאפשר לצבא להתמקד בתפקידו הביטחוני. וזה בדיוק מה שקרה.
השעה הייתה אחת וחצי בלילה, אור ליום ה-8 בנובמבר 1942. לז'וז'ה אבולקר ולוחמי המחתרת היהודית האלג'ירית הספיקו 15 דקות כדי להשתלט על תחנת המשטרה והרדיו המרכזיות באלג'יר, עיר הבירה של אלג'יריה. מצוידים במדי התנועה הפשיסטית ובפקודות מזויפות פיזרו אבולקר וחייליו מידע מטעה ברדיו והורידו "פקודות" מבלבלות כדי למשוך זמן. בשעה 19:00, אחרי 18 שעות בהן הצליחו חברי המחתרת לשטות במפקדי צבא וישי, נחתו כוחות בעלות הברית בחוף הים של אלג'יר ו-"מבצע לפיד" יצא לדרך. היממה במהלכה השתלטו אנשי המחתרת על מוקדי השליטה והתקשורת בעיר הייתה קריטית. כח אמריקאי של כאלפיים חיילים השתלט על בירת אלג'יריה ללא התנגדות ממשית.
האמריקאים, שחששו שהמחתרת תהיה החוליה החלשה במבצע, שמחו לגלות כי ההיפך הוא הנכון. להצלחת הפעולה והמבצע היו השלכות מרחיקות לכת שיצרו חזית כפולה נגד רומל ובעצם סללו את דרכן של בעלות הברית לכיבוש דרום אירופה ואיטליה.
"ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים" קובעת הקלישאה והסיפור שלא סופר על המחתרת היהודית באלג'יריה הוא דוגמא מובהקת לכך. הבחורים מאלג'יר פשוט לא השתייכו ל-"מחנה הנכון". חוסר הצדק במחיקת זיכרונם צורם עוד יותר שכשמשווים את השפעתם למחתרת יהודית אחרת שפעלה בזמן המלחמה – מחתרת אי"ל (ארגון יהודי לוחם) שהניפה את נס המרד בגטו ורשה. מבלי להפחית מגבורתם של לוחמי אי"ל שחרפו נפשם באומץ נגד הנאצים, אי אפשר להתכחש לעובדה שהשפעותיו של מרד גטו ורשה על המלחמה הכוללת היו כאין וכאפס לעומת השלכות הפעולה שביצעה המחתרת היהודית באלג'יריה. למרות זאת, בניגוד ללוחמי ארגון אי"ל שזכו להנצחה חסרת תקדים באתוס הציוני, על סיפורה של המחתרת היהודית באלג'יריה לא תקראו באף ספר לימוד, ולא תשמעו עליו בשום עצרת זיכרון.