אירועים

אירועים

תוצאות חיפוש

פוסטים אחרונים

פרסומים אחרונים

פוסטים אחרונים

שנים אחרונות

הקולחוזים היהודים: ההתיישבות היהודית בחצי האי קרים ודרום אוקראינה שהסתיימה בטרגדיה גדולה

בשנים הראשונות אחרי מהפכת אוקטובר סבלה המדינה הסובייטית החדשה מרעב. הניסיון להחיל "מדיניות כלכלית חדשה" נכשל כישלון חרוץ ותושבי הערים והכפרים נאלצו לעמוד שעות ארוכות בתור כדי לקנות מוצרים בסיסיים כמו לחם, מלח, גפרורים, נפט לחימום ואם יתמזל מזלם, קצת דג מלוח.

למרות הרעב, המשיך השלטון הקומוניסטי לייצא חיטה למדינות אחרות ולשדר כלפי חוץ תמונות הצלחה. אחת מתמונות ההצלחה האלה היו הקולחוזים, הלחם מילים "משק שיתופי" ברוסית. חברי הקולחוז לא קיבלו משכורת, אלא התחלקו בתוצרת וברווחים שקיבלו מהמדינה. כלפי חוץ זו הייתה אידיליה, אבל בפועל המדינה פשוט החרימה לאותם משקים כמעט את כל מה שאפשר: חיטה, בשר, עופות, ביצים ועוד, משאירה אותם לגווע ברעב. הכל למען תוכנית החומש והתיעוש המואץ בערים.

עובדי הכרם בקולחוז "פיוטר סמידוביץ", חצי האי קרים, אוקראינה (בריה"מ), 1941 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. באדיבות משפחת ריביץ, ישראל)
עובדי הכרם בקולחוז "פיוטר סמידוביץ", חצי האי קרים, אוקראינה (בריה"מ), 1941 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי. באדיבות משפחת ריביץ, ישראל)

כדי להתחיל לצלול לעומק הסיפור של הקולחוזים היהודים, נחזור אחורה. עד סיפוחה של פולין בסוף המאה ה-18 כמעט ולא היו יהודים בשטחה של האימפריה הרוסית. אחרי הסיפוח קבעה הצארית יקטרינה השנייה את תחום המושב – קו גבול שתוחם את המקום בשטחה של האימפריה בו מותר ליהודים להתגורר. אבל היה צריך ליישב את השטחים הכבושים, אליהם התרחבה האימפריה, בעיקר בערבות אוקראינה וחצי האי קרים, לכן ליהודים ניתנה אפשרות לרכוש קרקעות באזורים שסופחו ולהקים שם קולוניות חקלאיות. הם זכו להטבות מס, סובסידיות ופטור מהשירות הצבאי, אך בשנת 1866 הצאר אלכסנדר השני אסר על היהודים לעסוק בחקלאות, ביטל את כל ההטבות ופיזר את הקולוניות. המושבות היהודיות נשארו ברשות עצמן ותושביהן התקיימו מעבודות מלאכה, גידול חיות משק, מסחר וירידים.

אחרי מהפכת אוקטובר 1917 בוטל המשטר הצארי ואיתו הגזרות הרבות, ביניהן תחום המושב. יהודים צעירים שלא גויסו לצבא הצאר נהרו לערים, שם קיבלו הזדמנות ללמוד ולעבוד. למרות הסלוגנים מלאי הפאתוס כגון "שלטון לפועלים, אדמה לאיכרים", השלטון הסובייטי התקשה להשליט סדר במושבות מרוחקות, המדינה הייתה חבולה אחרי המלחמה והפרעות המשיכו בדיוק כמו לפני המהפכה. בנוסף לכך, השלטון החדש הגדיר אותם כ"נצלנים" שלא עובדים למען המדינה הקומוניסטית ושלל מהם את הזכויות האזרחיות. ב-1922, אחרי סיום המלחמה, החלו היהודים, אלה שלא היגרו לארה"ב או לפלשתינה, לנדוד לאזור חצי האי קרים ודרום אוקראינה. חלקם הצטרפו למושבות היהודיות שכבר היו שם וחלקם הקימו מושבות חקלאיות "ספונטניות".

כורם בקולחוז יהודי על שם סטאלין, אזרבייג'אן (בריה"מ) 1940 בקירוב. (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, באדיבות משרד החוץ, לשכת הקשר)
כורם בקולחוז יהודי על שם סטאלין, אזרבייג'אן (בריה"מ) 1940 בקירוב. (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי, באדיבות משרד החוץ, לשכת הקשר)

בשנתיים הבאות, כמעט ללא שום סיוע מהשלטונות, פרט לנדבנים זרים וארגון הג'וינט, אותם מתיישבים חדשים וחברי קומונות מתנועת "החלוץ" הצליחו לפתח חקלאות ורשמו הצלחות לא מבוטלות. ב-1924 חתם ארגון הג'וינט האמריקאי על סדרת חוזים עם הקרמלין לגבי ההתיישבות היהודית בטריטוריה הסובייטית. הסדר זה היה נוח מאד לשלטון הסובייטי – הם יכלו להוריד מעצמם את ההתעסקות ביהודים ולכן אפילו הסכימו לספק להתיישבות בחסות הג'וינט קרקע ודלק בחינם, הקלות מס ועזרה במעבר. ליהודים עצמם מדובר היה בעסקה כדאית מאחר וחקלאות נחשבה על פי החוק הסובייטי "עבודה יצרנית" והחזירה להם את הזכויות שנשללו מהם. בשיאו העסיק התאגיד החקלאי של הג'וינט למעלה מאלף עובדים, עם משרדים ממוסקבה ועד חצי האי קרים.

חבילות הסיוע של האגרו-ג'וינט (הג'וינט החקלאי) כללו הפעלת צוותי טרקטורים, ייעוץ טכני, הכשרה מקצועית, הלוואות בריבית נמוכה למתיישבים ולשכניהם הלא-יהודים סביב הים השחור. הסיוע לשכנים על ידי הג'וינט היה בעיקר כדי להבטיח קבלת פנים חמה למתיישבים החדשים ולמנוע פוגרומים.

בזכות החריצות והתרומות של הג'וינט הצליחו המשקים היהודים להגיע לרמת חיים גבוהה בהרבה מהכפרי הרוסי הממוצע. הפרויקט של הג'וינט אף גימד את מפעל ההתיישבות הציונית בארץ ישראל באותה תקופה – מספר המתיישבים היהודים באוקראינה היה בשלב מסוים גדול פי ארבעה ממספר המתיישבים היהודים בארץ ישראל.

תה מנחה בבית משפחה יהודית בקולחוז 'פרוגרס' (קידמה) במחוז סטאלינדורף, חצי האי קרים, ברית המועצות, 1936 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי, באדיבות משרד החוץ, לשכת הקשר)
תה מנחה בבית משפחה יהודית בקולחוז 'פרוגרס' (קידמה) במחוז סטאלינדורף, חצי האי קרים, ברית המועצות, 1936 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי, באדיבות משרד החוץ, לשכת הקשר)

אין לדעת איך היו מתפתחים הדברים ואולי בשלב מסוים אכן הייתה קמה לה רפובליקה יהודית אוטונומית בחצי האי קרים, אבל בשנת 1929 החל השלטונות הסובייטיים בקולקטיביזציה של המשקים היהודים: להלאים את מה שגם ככה כבר שייך למדינה. בהתחלה לקולחוזים שהוקמו הצטרפו בעיקר עניים, כדי לשפר את מצבם הכלכלי. בעלי משקים עשירים יותר לא רצו להתאחד, ולכן או שאוחדו בכוח או שהואשמו בציונות ובורגנות זעירה והוגלו לסיביר ולמזרח הרחוק אחרי שכל רכושם הולאם לטובת המדינה.

לקראת 1931 כמעט כל המשקים היהודים אוחדו לקולחוזים. הפרופגנדה הרשמית שיבחה את חייהם השבעים והשמחים. בפועל, הם נדרשו לעמוד בדרישות דרקוניות של תוכנית החומש ולמסור כמעט את כל תוצרתם למדינה. אם הקולחוז לא עמד ביעדים, היו מחרימים מהתושבים את האוכל שנשאר, כולל מוצרי המזון מהחנויות. המחרימים אפילו לא בחלו מלעבור בין הבתים ולבדוק מה נשאר במחסנים ובמזווה.

בשנים 1932-1933 התחיל הרעב הגדול, "הולודומור". המדינה הקומוניסטית לא ידעה שובע ופשוט הרעיבה את החקלאים ואת העיירות הקטנות באוקראינה, גם כדי להאכיל את הערים הגדולות וגם כדי למכור תבואה למדינות מערביות ולשמור על תדמית הקומוניזם  בעולם.

כורמים יהודים בקולחוז סטלין, בריה"מ, שנות ה-1930 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי)
כורמים יהודים בקולחוז סטלין, בריה"מ, שנות ה-1930 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו – מוזיאון העם היהודי)

מרעב סבלו לא רק החקלאים בקולחוזים אלא גם כל בעלי המלאכה בערי אוקראינה. ההזמנות הופסקו והדוכנים החקלאיים בשווקים עמדו ריקים. כל אוקראינה הייתה רעבה וכמובן גם היהודים. הנה עדות מאותה תקופה: "משפחת אזקביץ' מברדיצ'ב, ההורים מתו מרעב, נשארו 3 ילדים בני 11, 8 ו-4, הם גרים לבד, עוברים בין הבתים ומקבצים נדבות".

למרות הרעב והקורבנות הרבים, השלטונות המשיכו להחרים את התבואה מהקולחוזים. על נציגי הממשל המקומי נאסר להפיץ את השלכות המדיניות של השלטון. עם זאת, אחד מנציגי המפלגה דיווח לוועדה המחוזית של ויניצה (עיר במרכז אוקראינה): "למרות האיסור שלכם לא לדווח על המתים מרעב, אני חושב שיהיה זה פשע לא לעדכן אתכם לגבי המצב. בעיירה אולנוב – רוב האוכלוסייה יהודים… יש כ-95 רעבים. נכון ל-20 באפריל 1933 כבר מתו מרעב 35 אנשים".

עד היום לא ידוע המספר המדויק של המתים מרעב באוקראינה באותה תקופה. המספר "הרשמי" נע בין 2.2 ל-3.9 מיליון, ביניהם גם האוכלוסייה היהודית.

Jewish Settlers in a Temporary Shelter in a Kolkhoz, USSR, 1930's ((FROM THE BEIT HATFUTSOT PHOTO EXHIBITION: "A WORLDWIDE PHILANTHROPIC EMPIRE – THE LIFE AND WORK OF BARON MAURICE DE HIRSCH" 1982)
מתיישבים יהודים במגורים זמניים בקולחוז, בריה"מ, 1930 בקירוב. (מתוך תערוכת בית התפוצות: "ממלכתו הפילנתרופית של נדבן יהודי – מפעל חייו של הבארון מוריס דה הירש" 1982)

במקביל החלו הטיהורים. בעיתונים דיווחו על "גניבות וגרימת נזק בזדון על ידי אויבי הקומוניזם" שמנעו מהקולחוזים הסובייטיים לשגשג. בשנת 1938 הופסקה ההתיישבות המאורגנת של היהודים בחצי האי קרים ודרום אוקראינה. השלטונות איחדו את הקולחוזים היהודים עם הקולחוזים הרגילים, מה שגרם ליהודים רבים לעזוב עקב הפגיעה הקשה באורח חייהם המסורתי והקושי לקבל שוב חוקים חדשים ואכזריים.

ארגון הג'וינט עזב את ברית המועצות בשנת 1938. מתוך 14,000 משפחות יהודיות שאוכלסו באזור בשנים אלה חזרו לערים. אלה שנשארו, נספו ברובם בשואה אחרי הפלישה הגרמנית.

תכנון ביקור

שעות פתיחה

יום ראשון
17:00-10:00
יום שני
17:00-10:00
יום שלישי
17:00-10:00
יום רביעי
17:00-10:00
יום חמישי
20:00-10:00
יום שישי
14:00-10:00
יום שבת
17:00-10:00

סוגי כרטיסים

כרטיס רגיל
52 ש"ח
אזרח/ית ותיק/ה וסגל אוניברסיטת תל אביב
26 ש"ח
בעל/ת תעודת נכה, סטודנט/ית
42 ש"ח
דיגיתל
42 ש"ח
ילדים וילדות עד גיל 5
הכניסה חינם
חיילות וחיילים במדים
הכניסה חינם, בהצגת תעודה

סוכנים וקבוצות

טלפון

איפה אנחנו

קמפוס אוניברסיטת תל-אביב, רחוב קלאוזנר, רמת אביב