בלוג

מאת: כריסטיאן הרמן כבר שנים שבזמני הפנוי אני מסייר ברחבי מזרח אירופה ומצלם שרידים של חיים יהודים. תמיד אני לוקח אתי מצלמה אנלוגית לצילומי שחור-לבן ומצלמה דיגיטלית, ולא פעם אני מטייל עם חברים יקרים ששותפים גם הם לשיגעון שלי. רבים – יהודים וגם לא יהודים כאחד – שואלים אותי למה אני עושה את זה. זה כנראה מבלבל אותם במקצת. זה גם מה שידידתי רחל דרוק רצתה לדעת כשביקשה ממני לכתוב משהו עבור בלוג בית התפוצות. אמנם ברור לי שהם שואלים מתוך כוונות טובות, ועדיין זה מרגיז אותי בכל פעם מחדש. עבורי, ה"למה" ברור לגמרי מאליו מתוך ה"מה". כל מה שאני[�]

אפשר ללמוד הרבה על דתות לפי הגיבור הארכיטיפי שהן מעמידות בראשן. בהכללה גורפת במיוחד, הדת הנוצרית אוהבת את גיבוריה זכים, טהורים ומגישים את הלחי השנייה, המוסלמים מעלים על נס את מי שמקריב את חייו כדי להגיע לגן עדן, והבודהיסטים מעריצים את מי שמצליח להעביר חיים שלמים בלעשות דבר אחד – להימנע. מאכילה מיותרת, ממין חסר עכבות, מאלכוהול ומסמים. ובאופן כללי, מהחיים. היהדות, לעומת זאת, מסתייגת מדמות "הקדוש המעונה". להיפך. ביהדות אוהבים לצייר את הגיבורים שלה פגומים, יצריים והכי רחוק שאפשר מקדושים. אברהם מניפולטיבי, יצחק חלש, יעקב דו-פרצופי, משה כבד פה, יוסף יהיר ונקמן, שמשון אימפולסיבי ושלמה נהנתן. דוגמא מצוינת לכך[�]

לא פעם עבודות אמנות שנחשבות לקיצוניות מעוררות ויכוחים ודיונים בשאלה האם יש להן מקום בזירה הציבורית, גם כשאלו מתקיימות בין יהודים. למעשה, הן יכולות להחריב קריירה של סופר מוערך, שמלכתחילה בחן את הגבולות. זה היה המקרה של הסופר היידי שלום אש. הביוגרפיה של אש, דומה מאד ללא מעט סופרים בני זמנו. הוא נולד בשנת 1880 בעיירה קוטנו שבאזור לודז' למשפחה מסורתית, וכבר בגיל צעיר נחשף ליצירות מערביות. הוא גילה יכולות אוטודידקטיות מרשימות, וחוץ מעברית, יידיש ורוסית שידע מבית, הוא גם לימד את עצמו גרמנית, והחל לנסות כמו לא מעט סופרים יהודיים אחרים, לכתוב בנעוריו סיפורים בעברית. מהר מאד עבר אש[�]

הנה פריט טריוויה שאולי לא הכרתם: היטלר לא היה רק פסיכופת שטני, אלא גם גנב עלוב של סימנים מסחריים. את הרעיון של הטלאי הצהוב, למשל, הוא שאל משונא יהודים אחר, שחי מאות שנים לפני עליית הנאצים לשלטון – המלך האנגלי אדוארד הראשון (1239-1309). קינג אד  תיעב את יהודי אנגליה. הוא הטיל עליהם קנסות, האשים אותם בזיוף מטבעות, הוציא אותם להורג בצרורות, ולקינוח כפה בצו מלכותי על כל יהודי מגיל 7 לענוד על לבושו העליון "סמל עשוי אריג צהוב בצורת שני לוחות, שש אצבעות אורכו ושלוש אצבעות רוחבו". כשלאדוארד הראשון נגמרו התירוצים להתעלל ביהודים הוא פשוט העיף אותם לאלף עזאזל. צו[�]

כששומעים את סיפורה של דהיה אל כהינה, השאלה הראשונה שמהדהדת באוויר היא – איפה ועדת ביטון כשצריך אותה? הנה לנו אישה יהודייה ממוצא מזרחי, שעומדת בראש שבט בֶּרְבֵּרִי מצפון אפריקה, לוחמת נחושה ואכזרית מחד ומנהיגה רחומה ששחררה אלפי עבדים לחופשי מאידך. בקיצור, גירסא יהודית מושלמת לחאליסי מ"משחקי הכס", שחמקה לנו לגמרי מהרדאר הלאומי. דהיה אל כהינה חיה בצפון אפריקה בסוף המאה ה-7 לספירה. במקורות המוסלמים היא מתוארת כ"שחורת עור, עם רעמת שיער גדולה ועיניים ענקיות". ההיסטוריון נחום סלושץ שהוקסם מדמותה וערך בעקבותיה מסע בצפון אפריקה תיאר אותה כ "יפה כסוס וחזקה כמתגושש, בת מדבר אמיתית, בריאה וקלה ברגליה, רוכבת מצוינת[�]

בשנת 1979 יצא לקולנוע הסרט "בריאן כוכב עליון" של חבורת מונטי פייתון ומיד עורר סערה –  פארודיה פרועה על חייו של ישו הנוצרי אשר במקום קדוש שנולד לבתולה, הוא הוצג כלוזר שנקלע לסיטואציה מטופשת שגרמה ללא מעט יהודים להאמין שהוא המשיח בלי שעשה שום נס. הלעג של מונטי פייתון לא היה באמת כלפי ישו וכוון בעיקר כנגד קיצוניות דתית ופוליטית. אבל החבורה הבריטית לא הייתה הראשונה שיצרה פארודיה על חייו של ישו. לסרט קדם בלפחות אלף שנים חיבור יהודי אנונימי בשם "ספר תולדות ישו". כפי שניתן לנחש משמו, החיבור בא לתאר את חייו ומותו של ישו הנוצרי. אלא שהוא עושה[�]