בלוג

תועלתנות, זיהום אוויר ורשב"י: המחלוקות סביב מדורת השבט של ל"ג בעומר

כמדי שנה לקראת ל"ג בעומר פורץ ויכוח בין תומכי המדורות למתנגדים. האחרונים מדגישים את זיהום האוויר הכבד, והראשונים מעלים על נס את חשיבות המנהג והמסורת. את המפתח להבנת המחלוקת אפשר ללמוד דווקא מדמותו של האיש שסיפק השראה להבערת המדורה הראשונה – רשב"י, רבי שמעון בר יוחאי.

מתי החל המנהג להדליק מדורות בל"ג בעומר? עד סוף ימי הביניים אין אזכור במקורות לא רק להדלקת המדורות, אלא אפילו לקיומו של ל"ג בעומר, ובקרב העם היהודי בתפוצות ובארץ-ישראל הוא כלל לא נחגג. ממש כך. לא מדורות, לא תפוחי אדמה צלויים, לא "הוא היה גיבור" ולא "הוא קרא לדרור".

השינוי התרחש בסוף המאה ה-16, בהובלת חוג מקובלי האר"י בצפת, אשר הטעינו את ל"ג בעומר באנרגיה מיסטית חדשה. בקרב האר"י ותלמידיו רווחה האמונה כי ביום י"ח באייר, ל"ג בעומר, עלתה השמיימה נשמתו של רשב"י, כשהיא אפופה באש ועשן. מאז נהוג לערוך בל"ג בעומר הילולה שכוללת תפילה, ריקודים והשיא – הדלקת המדורות המסורתית.

חגיגת ל"ג בעומר, חיפה, שנות ה- 1950. צילום: לני זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

חגיגת ל"ג בעומר, חיפה, שנות ה- 1950. צילום: לני זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

במאמר מוסגר נציין כי דמותו של בר כוכבא הופיעה על בימת ההיסטוריה היהודית מאוחר יותר, בסוף המאה ה-19, וזאת בחסות "יהדות השרירים" של נורדאו, שחיפש פרזנטורים גברתנים לתפקיד הגיבור היהודי, שיחליף את דמות הנעבעך הכנוע. באותו זמן הופיע הסבר נוסף להדלקת המדורות – והוא שהמורדים הדליקו משואות על ראשי ההרים כדי להעביר את ההודעה על פרוץ המרד. אבל כאמור הסיבה המקורית היא רשב"י ועלייתו באש השמיימה.

אבל לפני שנעבור לרשב"י, פילוסופיה של המוסר על קצה המזלג.

לקראת סוף המאה ה-18 בואכה המאה ה-19 פעלו באירופה שתי אסכולות פילוסופיות מנוגדות שעסקו בתורת המוסר. הראשונה, האסכולה התועלתנית, בראשות בנת'ם ומיל, טענה כי המבחן לקבוע האם פעולה מוסרית, הוא מבחן התוצאה. כלומר, מעשה יחשב מוסרי במידה ותוצאותיו מובילות למקסימום טוב למקסימום בני אדם. אם, למשל, כדי להציל רכבת עמוסה בנוסעים, הקטר חייב לסטות למסילה צדדית, וכתוצאה מכך לפגוע ברכב שתקוע על המסילה, על-פי האסכולה התועלתנית מדובר במעשה מוסרי, מאחר ובחשבון הסופי התוצאה היא מקסימום טוב למקסימום בני אדם. לעומתם, התייצבה האסכולה הדאונטלוגית, בראשות קאנט, שהעמידה את המשקל המוסרי לא על התוצאה הסופית, אלא דווקא על החשיבות הערכית של המעשים והכוונות מאחוריהן. הרג חפים מפשע הוא הרג חפים מפשע, גם אם במבחן התוצאה הוא מציל יותר חיים.

ילדי גן רוקדים סביב מדורה בל"ג בעומר על הכרמל, חיפה, ישראל 1950. צילום: לני זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

ילדי גן רוקדים סביב מדורה בל"ג בעומר על הכרמל, חיפה, ישראל 1950. צילום: לני זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

איך זה קשור לרשב"י? מחלוקות על בסיס עקרונות מוסריים זהים, שגיבורה הוא רשב"י, התרחשה 1600 שנה קודם לכן, בבית המדרש המרכזי בעיר הקדומה אושא – המרכז הגלילי של הסנהדרין, במאה השנייה לספירה.

התלמוד במסכת שבת מספר על שלושת העילויים הגדולים של חכמי ישראל בימים ההם: ר' יהודה, ר' יוסי, ורשב"י מיודענו, שישבו בבית המדרש באושא והתפלפלו בסוגיית תרומתו של הריבון הרומאי לפיתוח הארץ.

"פתח ר' יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו (הרומאים). תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות. ר' יוסי שתק. נענה רשב"י ואמר, כל מה שתיקנו לא תיקנו אלא לצורך עצמם – תיקנו שווקים להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן את עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה – יתעלה, יוסי ששתק – יגלה לציפורי, שמעון שגינה – ייהרג".

את ר' יהודה התועלתני מעניין רק מבחן התוצאה. מה שחשוב הוא לא כוונות הרומאים, אלא  התוצאות האסתטיות המרשימות של המבנים שבנו. רשב"י, לעומתו, אדיש לתוצאה, מאחר ומה שמעניין אותו, זו הכוונה השלילית שעמדה מאחורי מעשי הרומאים. רשב"י שייך לאסכולת קאנט, או יותר נכון, קאנט שייך לאסכולת רשב"י.

המחקר מציין כי רשב"י היה חריג בנוף החכמים, בכך שהקנה לכוונה את המשקל המרכזי בחיים הדתיים, והדבר בא לידי ביטוי בשלל פסיקות וסוגיות הלכתיות שמופיעות במקורות.

חגיגת ל"ג בעומר במירון, מאי 1968. צילום: מיכה בר-עם (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף מיכה ברעם)

חגיגת ל"ג בעומר במירון, מאי 1968. צילום: מיכה בר-עם (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף מיכה ברעם)

אם נחזור לסיפור התלמודי, בסיומו מופיעה דמות נוספת בשם יהודה בן גרים. להלן "המלשין". יהודה בן גרים פונה לשלטונות הרומים ומספר להם על המחלוקות שפרצה בבית המדרש. בעקבות ההלשנה השלטונות מעלים לגדולה את ר' יהודה ששיבח את תרבותם, מגלים לציפורי את רבי יוסי ששתק, וגוזרים גזר דין מוות לרשב"י, שהעז להטיל דופי בהישגיהם ההנדסיים. כשרשב"י מבין שהוא בסכנת חיים, הוא בורח למערה בצפון, שם הוא מסתתר יחד עם בנו. על פי התלמוד האב ובנו חיים במערה 12 שנה וכל הזמן הזה הם לומדים תורה, ומתקיימים מעץ חרובים ואמת מים שאלוהים מתקין להם בדרך נס.

אחרי 12 שנה רשב"י ובנו יוצאים מהמערה ומגלים שעולם כמנהגו נוהג. אנשים עובדים בשדות, זורעים וחורשים. לאחר תקופה ארוכה של קדושה נזירית, רשב"י מתקשה לקבל את המציאות הגשמית. "מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?!" וממשיך התלמוד "כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: חזרו למערתכם".

רשב"י מוחה על כך שאנשים מכלים את זמנם בחיי העולם הזה, במקום לעסוק בלימוד תורה, ומרוב כעס עיניו יורקות אש. בתגובה יוצאת בת קול ומצווה עליו לשוב למערה.

האגדה התלמודית הופכת את רשב"י לקדוש מיסטי במסורת היהודית. המסירות הדתית, הטוטאליות הרוחנית, וההתעקשות על הכוונה והחיים הפנימיים, יוצרים סביבו תנועה מיתולוגית שראשיתה במקובלי צפת במאה ה-16 ועד ימינו אנו. לראיה, 1800 שנה אחרי שנפטר, הוא עדיין זוכה ליארצייט המוני בהילולה בהר מירון.

ואפשר גם ללמוד מהסיפור התלמודי תובנות בנוגע למחלוקת העכשווית סביב המדורות. אם אתם בצד של ר' יהודה והתועלתנים מבחן התוצאה של הדלקת המדורות – זיהום האוויר – הוא זה שקובע. אם אתם בצד של רשב"י וקאנט, העיקר מצוי בכוונה הפנימית וברצון לקיים את המסורת. חג שמח, למי שחוגג.

ל"ג בעומר במירון, ישראל, שנות ה-1960. צילום: לני זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

ל"ג בעומר במירון, ישראל, שנות ה-1960. צילום: לני זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן