בלוג

על חרקים ואנשים: הגוף והנפש היהודיים של פרנץ קפקא

"אחד מחסרונותיה הגדולים של הנפש האנושית, ובה בעת אחת מדקויותיה העמוקות ביותר, היא אי יכולתה להתגלות אלא באמצעות הגוף", כתב הסופר הארגנטינאי ארנסטו סאבטו, ברומן הגדול שלו "על קברים וגיבורים".

סאבטו, שחי ויצר בדרום אמריקה במחצית השנייה של המאה ה-20, העיד לא פעם כי הסופר הנערץ עליו היה פרנץ קפקא. אפשר להבין למה. אם היה אי פעם מאסטר בניתוח הנפש האנושית באמצעות הגוף, זהו ללא ספק הסופר היהודי המחונן, שנפטר היום לפני 97 שנים, בודד וערירי, בעיר הולדתו – פראג.

מהדורה ראשונה של "הגלגול" מאת פרנץ קפקא, 1915, בתצוגה. אנו - מוזיאון העם היהודי

מהדורה ראשונה של "הגלגול" מאת פרנץ קפקא, 1915, בתצוגה. אנו – מוזיאון העם היהודי

בחיבורו "הפצע של קפקא" כותב פרופ' שחר גלילי, כי "המשקל המיוחד של כתבי קפקא טמון בניסיונותיו העיקשים להעתיק את שאלת הגוף אל מערכת הכתיבה". קפקא עצמו התבייש בגופו. רזה וגבוה מידי, אוזניים גדולות, אף יהודי גבנוני, עיניים כהות בולטות. באחד המכתבים לידידתו מילנה, הוא משתף אותה בבושה שחש בכל פעם שנאלץ לפשוט את בגדיו בבריכה, ולחשוף את גופו השדוף והחלוש. לפי פרופ' מיכאל גלוזמן "קפקא הרגיש זר בתוך גופו שלו. הוא ראה את עצמו כגופה שטה בנהר, והרגיש חולה אנוש, שנים רבות לפני שהייתה לו שחפת".

אחד הכלים הפואטיים שקפקא השתמש בהן ביצירותיו היה המרת הגוף האנושי לצורות של בעלי חיים אחרים. אדם שהופך לכלב ("חקירותיו של כלב"), עכבר ("יוספינה הזמרת"), וקוף ("דין וחשבון לאקדמיה"), הם מקבץ נבחר מהמטמורפוזות לחיות שמילאו את כתביו. אבל אין ספק שהסיפור המפורסם ביותר בסוגה זו, היא הנובלה "הגלגול", שקפקא החל לכתוב בנובמבר 1912 ובדחף יצירתי סוחף סיים כעבור חודש אחד בלבד.

"בוקר אחד, כשהקיץ גרגור סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי". כך נפתח "הגלגול", שעותק מהמהדורה הראשונה שלו מוצגת בתצוגה החדשה של "אנו – מוזיאון העם היהודי" בתל אביב, יחד עם הרחבה של פרופ' גלילי בסיור האודיו המיוחד הסוקר את הלהיטים הגדולים של המוזיאון החדש.

מהדורה ראשונה של "הגלגול", 1915, מתוך אוסף אנו - מוזיאון העם היהודי

מהדורה ראשונה של "הגלגול", 1915, מתוך אוסף אנו – מוזיאון העם היהודי

במשפט הקצר והדחוס, הפותח את "הגלגול", גנוז כל הקסם הקפקאי. פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שהוא שרץ, חרק, מקק. האירוע קוטע שגרת חיים בנאלית ויומיומית ומפתיע את גרגור סמסא, פקיד ביטוח אפרורי, ואת האנשים סביבו. הפנטזיה הבדיונית מוצגת בטון קר וניטרלי, וכאן טמון גם כוחה הממגנט. הפיכתו של גרגור סמסא לחרק איננה אשליה, אלגוריה או חלום מסויט, אלא סיפור ריאליסטי. פרט לאירוע הפנטסטי, כל יתר הפרטים בנובלה תואמים מציאות חיים יומיומית ושגרתית של משפחה עירונית ממעמד בינוני-נמוך, שממשיכה באורח חייה השגרתי חרף האירוע החריג.

בקרב החוקרים קיימת תמימות דעים כי הדימוי הגופני הירוד של קפקא הושפע מסטריאוטיפים אנטישמיים רווחים בזמנו. למשל, מציין ההיסטוריון סנדר גילמן, כי באותה תקופה כיכב ברשימת רבי המכר באוסטריה הספר "מין ואופי", שחיבר היהודי המתבולל והפילוסוף אוטו ויינינגר. במניפסט האנטישמי, שנשען על תיאוריות מתחום האאוגניקה (השבחת הגזע), בשילוב שנאה עצמית קלאסית, טען ויינינגר כי היהודים הם גזע נשי, חלש ומנוון. "נשים ויהודים אינם בעלי עצמי רציונלי ומוסרי. ולפיכך, אינם ראויים או זכאים לשוויון עם גברים אריים, או אפילו לחירות פשוטה".

איור של פרנץ קפקא, מתוך מוקד "המאורות", קומת הפסיפס, אנו – מוזיאון העם היהודי. מאייר: ירמי פינקוס

איור של פרנץ קפקא, מתוך מוקד "המאורות", קומת הפסיפס, אנו – מוזיאון העם היהודי. מאייר: ירמי פינקוס

יחלוף עשור ובגרמניה יוקרן סרט הקולנוע "נוספרטו" שהציג דמות של ערפד מכוער, עם פנים עכבריים, אף מעוקל ועיניים כהות, אשר מוצץ את דמן של נערות אריות צחות עור. הזיהוי בין הערפד ליהודי היה כמעט מתבקש. בהקרנה החגיגית של הסרט ישב יוליוס שטרייכר, לימים העורך הראשי של "דר שטרימר" – בטאון התעמולה של המפלגה הנאצית. מוקסם מהדמות היהודית של הערפד, שטרייכר פקד את בית הקולנוע מידי יום. את רשמיו הוא תרגם לקריקטורות של ערפדים ממוצא יהודי, אותם הוא שיבץ על דפי העיתון. מה שהתחיל אצל ויינינגר כסטריאוטיפ של יהודי נשי וחלוש, הפך אצל שטרייכר ליהודי כערפד מוצץ דם. מכאן המעבר לדימוי של חרק או שרץ היה קצר.

אז אולי קפקא הקדים את זמנו ו"הגלגול" הוא בכלל נבואה לא מודעת על גורלו של היהודי המערבי המתבולל, הווסט-יודן, שהצלחת ההיטמעות במרקם האירופי, הרדימה אותו עד כדי כך, שבוקר אחד הוא התעורר מזיע וגילה שמתייחסים אליו כחרק?

חוקרי קפקא חלוקים לגבי המשקל היהודי ביצירתו. אנו יודעים שקפקא היה כלוא בלימבו של זהויות מנוגדות: סופר ממוצא יהודי, שמתגורר בצ'כיה, וכותב בגרמנית על נושאים אוניברסליים. ידוע שלקפקא הייתה פינה חמה בלב לתנועה הציונית, שהוא למד עברית, וכי מעגל חבריו הקרובים, בניהם מקס ברוד והוגו ברגמן, היו כולם יהודים. מנגד, ישנן ממצאים המעידים על סלידתו מהסטראוטיפ היהודי.

המצבה של פרנץ קפקא בבית הקברות היהודי החדש, פראג, צ'כיה, 1978. צילום: תאן ויין (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר,מוזיאון העם היהודי, אוסף תאן ויין)

המצבה של פרנץ קפקא בבית הקברות היהודי החדש, פראג, צ'כיה, 1978. צילום: תאן ויין (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר,מוזיאון העם היהודי, אוסף תאן ויין)

"אני משגשג בין כל החיות", כתב בזמן ששהה בחופשה בבית הכפר של אחותו, "אחר הצהריים האכלתי את העיזים… העיזים הללו, אגב, נראות לחלוטין כמו הטיפוסים היהודיים, בעיקר רופאים, אם כי ישנם כמה עורכי דין, יהודים פולנים". במקום אחר הוא מתאר במיאוס, יהודי צעיר, אדוק למחצה, שיושב מתחת למרפסת שלו "בכיסא נוח, ידו האחת מונפת בניחותא מעל ראשו, והשנייה תקועה כל היום עמוק ברוכסן מכנסיו והוא מזמזם בעליזות, בלי הרף, מנגינות בית כנסת".

אולם מעל הכול בלטה המצוקה, הכה אופיינית לדור ההוא של יוצרים יהודים, שחשו עצמם זרים במרחב היהודי והגרמני כאחד. "רוב היהודים הצעירים שרצו לכתוב גרמנית ביקשו להשאיר את יהדותם מאחוריהם ואבותיהם אישרו זאת, אך בצורה מעורפלת", כתב קפקא לחברו מקס ברוד, "אלא שרגליהם האחוריות היו דבוקות ליהדותם של אבותיהם, ורגליהם הקדמיות המתנופפות לא מצאו לעצמן אחיזת קרקע. הייאוש שנבע מזה הפך להשראתם".

הייאוש הפך למקור השראה, אולם הגוף מוכה השחפת לא החזיק מעמד. "אנחנו היהודים" אמר פעם  "נולדים כבר זקנים". אולי בגלל שכבר נולד זקן, קפקא לא מצא טעם להמשיך לחיות מעבר לגיל 41, השנה בה הלך לעולמו. "הגלגול" מוכיח כי גופו איננו אתנו כבר 97 שנים, אבל רוחו ויצירתו יישארו כאן לנצח.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן