בלוג

יומן מסע: תיקון ליל שבועות כמשל לזהות יהודית חמקמקה

האדמו"ר רבי חנוך הֶנִיך הכהן סיפר פעם על אדם טיפש אחד שלא רצה ללכת לישון כי פחד לפשוט את בגדיו, שמא לא ימצא אותם בבוקר. מה עשה? לקח נייר ועיפרון ורשם על פתק את מקומו של כל אחד ואחד ממלבושיו: המצנפת בצד זה, המכנסיים בצד שני, הנעליים בצד ההוא וכן הלאה. בבוקר התעורר, רצה לאסוף את בגדיו וקרא מה שכתב: כאן מקום המצנפת, כאן מקום המכנסיים, מקום הנעליים ועוד ועוד. ואז שאל: "אבל איפה אני?" כי גם את עצמו חיפש במיטה.

במידה והמצב הבטחוני יאפשר זאת, לקראת יום ראשון הקרוב תלבש ישראל חג ומגוון של ערבי תיקון שבועות כיד הדמיון ישטוף את הרחובות והערים: תיקון יהודי-חילוני ותיקון יהודי-דתי, תיקון ברוח החסידות ותיקון ברוח הקיימות, התיקון של תנועת היהדות המתחדשת והתיקון של תנועת היהדות המתיישנת, תיקון בסימן התעוררות חברתית, ותיקון בסימן התנמנמות יחידנית.

השאלה, האם בדומה לכסיל מהסיפור החסידי, גם אנחנו נתעורר למחרת בבוקר ונשאל את עצמנו: אוקי, החכמנו, למדנו, השכלנו. אבל איפה אני בכל הסיפור הזה? ברשימה קצרה זו ננסה להראות כיצד זהותו של חג השבועות פשטה ולבשה צורה לאורך ההיסטוריה היהודית, בהתאם לנסיבות המשתנות ורוח התקופה בה נחגג.

ריקודי עם בחגיגות הביכורים בחג השבועות, ישראל שנות 1960. צילום: הרברט זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

ריקודי עם בחגיגות הביכורים בחג השבועות, ישראל שנות 1960. צילום: הרברט זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

בראשית היה שבועות "חג קציר חיטים". עד חורבן בית שני נהג העם העברי הקדום להביא את קציר החיטים, ראשית הביכורים, לבית המקדש. בדמיון הקולקטיבי הרומנטי, אנו רואים לנגד עינינו המונים עולים למקדש עם סלי ביכורים עמוסים בכל טוב של תנובת האדמה, פירות וירקות, דגנים ומיני מתיקה. אבל האמת המסורתית היא שבסלסלות הביכורים היו רק שתי חלות, שנאפו מזרעי קציר החיטים הראשון, הלא הם הביכורים של עונת האביב.

אחרי חורבן בית שני התפזר עם ישראל בגלות, האדמה ננטשה ובית המקדש נחרב. כשחכמי הסנהדרין מצאו בבוקר החורבן את הפתק שהותירו אבותיהם, ובו הוראות שנגעו להבאת הביכורים לבית המקדש בחג השבועות, הם הקשו בצדק: אבל איפה אנחנו בכל הסיפור הזה?

מה עשו? הסיטו את תוכן החג מהאדמה לאדם ומהמרחב לזמן. וכשאנחנו אומרים "זמן" הכוונה היא לתאריך, ו' בסיוון, המועד שבו על פי המסורת נכרתה הברית במעמד הר סיני. וכך, מאז המאה השנייה לספירה הפך חג שבועות מחג חקלאי, לחג לאומי.

חג הביכורים בבית ספר עברי, ביאלה, פולין, 1948 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, באדיבות פסח וחנה זיידנברג, חולון)

חג הביכורים בבית ספר עברי, ביאלה, פולין, 1948 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, באדיבות פסח וחנה זיידנברג, חולון)

בראשית ימי הביניים עבר מרכז הכובד היהודי מבבל במזרח לספרד המוסלמית במערב, כשאחת היצירות הגדולות של תקופה זאת, המכונה גם "תור הזהב" הוא ספר הזוהר – כתב חידה מיסטי המורכב משכבות גיאולוגיות של סמלים ואלגוריות.

מה שאתם קוראים במקרא, סיפרו לנו מקובלי ספרד ברגע של השראה אלוהית, הוא רק מסמן, חלון ראווה למסומן עמוק ורב משמעות. אברהם, למשל, הוא לא רק אישיות קונקרטית שפעלה בהיסטוריה, אלא גם "ספירה". מעין ארכיטיפ יונגיאני, שמייצג כוח מיתי – רוחני של שפיעת החסד האלוהית.

אחד הדימויים המרכזיים בתפריט המיסטי של הזוהר הוא הדימוי הארוטי. עולם האלוהות, כך מתאר לנו הזוהר, הוא זירה מינית-רוחנית, שבה מתנגשים כוחות זכריים ונקביים עוצמתיים ביחסי ארוס-תנטוס נצחיים. אירוע השיא של המהלך הוא מעמד הר סיני, אז התרחש הזיווג הקדוש בין אלוהים לכנסת ישראל, ברית נישואין שמסמלת את שיא המונותאיזם – אחדות מושלמת של הקוסמוס.

חגיגות ביכורים בקיבוץ הזורע, ישראל שנות 1950. צילום: לני זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

חגיגות ביכורים בקיבוץ הזורע, ישראל שנות 1950. צילום: לני זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

במהלך המאה ה-16 עלתה חכמת הזוהר לארץ-ישראל, בתיווכם של מקובלי צפת, בראשות ר' יוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך", ר' שלמה אלקבץ, מחבר הפיוט "לכה דודי" ובהמשך חבורת מקובלי האר"י. קבוצת חכמים זו אמנם פעלה זמן קצר, אולם השפעתה על המחשבה היהודית הייתה חסרת תקדים. תחת הנהגתם של מקובלי צפת עבר חג שבועות טרנספורמציה. הזמן, ו' בסיוון, הפך מתאריך לאומי לתאריך רוחני-דתי, שמגולם בריטואל של תיקון ליל שבועות.

תיקון בארמית משמעותו קישוט. הרעיון היה שמאחר ועל פי ספר הזוהר בשבועות, ו' בסיוון, התרחשה החתונה המיסטית בין אלוהים לישראל, אנו מקשטים את הכלה – כנסת ישראל – באמצעות לימוד תורה לאורך כל הלילה, וזאת כדי שתגיע יפה ומהודרת לקראת טקס הכלולות עם אלוהים שיערך בבוקר. לחג שבועות שהתחיל כחג חקלאי והמשיך כחג לאומי, התווסף כעת ממד מיסטי-דתי. שלוש שכבות. שלוש זהויות.

הבאת ביכורים בחג השבועות ברחוב הרצל, חיפה, ארץ ישראל, 1927 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, באדיבות חיים שטייר, חיפה)

הבאת ביכורים בחג השבועות ברחוב הרצל, חיפה, ארץ ישראל, 1927 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, באדיבות חיים שטייר, חיפה)

עם שיבת ציון המודרנית והופעת התנועה הציונית קרה דבר מרתק. הקיבוצים וההתיישבות העובדת החזירו עטרה ליושנה וחג שבועות שב למהותו הראשונית – חג חקלאי. הזמן והמרחב התמזגו שוב, אבל הפעם בתוספת השכבה הלאומית, שהייתה חסרה בסיבוב הראשון. אבל התופעה המעניינת עוד יותר היא העובדה שבעשורים האחרונים, זהותו של חג שבועות כחג חקלאי, המסמל את העוצמה הלאומית הישראלית, נזנח והושלך לפח ההיסטוריה, ודווקא ערבי התיקון שמקורותיו דתיים-מיסטיים, משמשים כמוקד המרכזי של החג.

שינוי זהות החג מחקלאי-לאומי לדתי-רוחני מעורר מחשבות: האם הוא משקף הפניית גב של הישראליות לרעיונות הלאומיים? האם אנו עדים לחיפוש רוחני-דתי חדש בציבוריות הישראלית? או שאולי חג שבועות בישראל 2021 הוא נייר לקמוס לזהות השברירית ובעיקר המבולבלת שלנו. כאותו כסיל שהתעורר בבוקר וחיפש את עצמו. הרבה שאלות, מעט מדי תשובות. כמו חיינו כאן. חג שבועות שמח ושקט.

תלמידי בתי ספר מביאים ביכורים בתהלוכה לרחבה שלפני בניין קק"ל, ירושלים 1950 בקירוב. צילום: לני זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

תלמידי בתי ספר מביאים ביכורים בתהלוכה לרחבה שלפני בניין קק"ל, ירושלים 1950 בקירוב. צילום: לני זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

חגיגות ביכורים בקיבוץ הזורע, ישראל שנות 1950. צילום: לני זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

חגיגות ביכורים בקיבוץ הזורע, ישראל שנות 1950. צילום: לני זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

חגיגות ביכורים בקיבוץ הזורע, ישראל שנות 1950. צילום: לני זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

חגיגות ביכורים בקיבוץ הזורע, ישראל שנות 1950. צילום: לני זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, מוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן