בלוג

זיגמונד בעל החלומות: זהות, אמונה ויהדות על פי פרויד

מוצאו היהודי של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד הכה בו כשהיה ילד בן שש. היה זה יום שבת בשעות אחה"צ, כשאביו, יעקב, יצא להליכה קצרה ברחובות וינה, ועל ראשו כובע פרווה חדש. לפתע ניגש אל האב נער נוצרי, צעק עליו "יהודי, רד מהמדרכה!", והעיף לו את הכובע במכה אל תוך הבוץ. כששב הביתה סיפר האב לבני משפחתו על המאורע. "ומה עשית?" שאל אותו זיגמונד הצעיר, "ירדתי מהמדרכה והרמתי את הכובע", השיב האב.

זיגמונד הצעיר זעם על חוסר הישע של אביו, שעמד מושפל מול בריון נוצרי. כעבור שנה, בגיל שבע, יכנס לחדר השינה של הוריו, ישלוף את איבר מינו וישתין על הרצפה. "שום דבר לא יצא ממנו!" יטיח האב ברגע של כעס בפני אמליה, אשתו ואימו של זיגמונד. בנקודה זו מפתה לערוך אנליזה אדיפאלית לאיש שהמציא את חרדת הסירוס ורצח האב. אבל האמת היא שאפיזודת הטלת השתן המפורסמת בחדר הוריו, והתגובה של אביו, היו יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. זיגמונד הצעיר היה היהלום שבכתר במשפחת פרויד.

כבר מגיל צעיר הפנימו הוריו כי הם מגדלים בביתם גאון יחיד במינו, תולעת ספרים ששלט בשפות עתיקות, יוונית ורומית, והתבלט בהצטיינות יתרה מעל שאר בני כיתתו. אימו כינתה את בנה, זיגי, "ילד הזהב שלי" (""mein goldener Sigi‘) ואביו התגאה בפני מכר משפחה כי "לזיגמונד שלי יש יותר שכל באצבע הקטנה שלו, ממה שיש לי בכל הראש". לימים יספר זיגמונד פרויד כי ביטחונו העצמי בכישוריו נבע מהאמון שהעניקה לו משפחתו, ובעיקר אימו.

איור של זיגמונד פרויד, מתוך מוקד "המאורות", קומת הפסיפס, אנו - מוזיאון העם היהודי. מאייר: ירמי פינקוס

איור של זיגמונד פרויד, מתוך מוקד "המאורות", קומת הפסיפס, אנו – מוזיאון העם היהודי. מאייר: ירמי פינקוס

יחסו המורכב אל מוצאו היהודי, לעומת זאת, ילווה את פרויד כל חייו. ביוגרפים שלו חלוקים לגבי האדיקות הדתית ששררה בבית הוריו, אבל אין ספק שפרויד, האתאיסט בבגרותו, יצא מארון ספרים יהודי עמוק ומשמעותי. בזכות אביו הוא הכיר היטב את התנ"ך, כמו גם את השפה העברית, וכן מקורות מרכזיים בהגות היהודית. מיד אחרי האנשלוס בשנת 1938, כשטבעת החנק התהדקה על צווארה של התנועה הפסיכואנליטית בווינה, פרויד השווה את עצמו לרבי יוחנן בן זכאי, שדרש מטיטוס "תן לי את יבנה וחכמיה" ובכך שימר את החוכמה היהודית אחרי חורבן הבית.

מנגד, פרויד היה נטול דת ונטול לאום. "יהודי חסר אלוהים" כהגדרתו. "אני יכול לומר שאני מרוחק מן הדת היהודית כמו מכל דת אחרת … מן הצד השני, תמיד הייתה לי הרגשה של שייכות לעמי, ותמיד טיפחתי אותה אצל ילדי. תמיד היינו חלק מהעדה היהודית", כתב בשנת 1926. באותה שנה, כשרוחות אנטישמיות נשבו בחוזקה בארצם של גיתה ושילר, הוא אמר: "שפתי גרמנית. תרבותי, הישגיי – גרמניים. חשבתי את עצמי גרמני מבחינה אינטלקטואלית, עד שהבחנתי בצמיחת הדעות הקדומות האנטישמיות בגרמניה ובאוסטריה. מאותו זמן, אני מעדיף לכנות את עצמי יהודי".

עד עליית הנאצים לשלטון פרויד נמנע מלערוך אנליזה לזהותו היהודית. "אינני יכול לבטא במילים את המהות היהודית, אבל יום אחד היא תהיה נגישה למוח המדעי", כתב בהקדמה למהדורה העברית של חיבורו "טוטם וטאבו". כן, עד כמה שזה נשמע מפתיע, האיש שמיפה בבהירות צלולה את הנפש האנושית לגווניה, התקשה לקבוע מסמרות בנוגע למוצאו שלו. "שנינו יהודים", הספיד את הפסיכואנליטיקאי דיויד אדר לאחר מותו, "וידענו זה על זה שאנחנו נושאים אותו דבר מופלא במשותף, מה שאינו נגיש לאנליזה לפי שעה, ומה שעושה אותנו ליהודים".

זיגמונד בן ה-16 עם אמו, אמליה. 1872 (ויקיפדיה)

זיגמונד בן ה-16 עם אמו, אמליה. 1872 (ויקיפדיה)

בחיבורו המבריק "משה של פרויד" כותב ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי כי פרויד היה מוקסם ומוטרד כאחת ממוצאו היהודי. אבי הפסיכואנליזה האמין שהעם היהודי נושא עמו איכויות רוחניות ואינטלקטואליות כבירות, תולדה של מצבו המיוחד, כאופוזיציה נצחית של אומות העולם. "אם לא תיתן לבנך לגדול כיהודי", כתב לאביו של אחד ממטופליו, "תשלול ממנו אותם מקורות אנרגיה ששום דבר אחר לא יכול להחליפם. הוא יצטרך להיאבק כיהודי, ועליו לפתח בו את כל האנרגיה הדרושה לו לצורך המאבק הזה".

לא צריך להיות פסיכולוג גדול כדי להבין שלדידו של פרויד, כשם שהאנטישמיות הזיקה ליהודים, היא גם סייעה להם לחשל את כישוריהם באמצעות מאבק תמידי, גזרת גורל טרגית שברכה בצדה. מנגד, פרויד חשש מאוד שהפסיכואנליזה תסומן בתור "מדע יהודי", ולכן התעקש לקרב אליו את הפסיכיאטר השווייצרי, קרל יונג, שלימים יהפוך ליריבו המר. "אני משער שהאנטישמיות המודחקת של השווייצרי (יונג) שממנה אני אמור להיות פטור, כוונה נגדך בעוצמה מוגברת", כתב לסבינה שפילריין, אהובתו היהודייה של יונג, "אבל לדעתי, אם ברצוננו לשתף פעולה עם בני עמים אחרים, עלינו היהודים  לפתח קצת מזוכיזם ולשאת מעט עוול…".

בשנת 1934, כשהנאציזם כבר היה עובדה מוגמרת בגרמניה, פרויד הרגיש שהסאה הוגדשה ושכמדען הוא מחויב להתעמת סוף סוף עם השדים היהודים בנפשו. לצורך כך הוא צלל למחקר מדעי ומאומץ שיהיה האחרון בחייו.

פרויד, 1921, מצולם על ידי חתנו, מקס הלברשטאדט (ויקיפדיה)

פרויד, 1921, מצולם על ידי חתנו, מקס הלברשטאדט (ויקיפדיה)

"משה האיש והדת המונותאיסטית", החיבור החשוב האחרון שחיבר פרויד לפני מותו, היה שילוב של תיאוריות היסטוריות מבית מדרשו של הארכיאולוג המקראי ארנסט זלין, בתוספת אנליזה פסיכו-לאומית, שמבוססת על רעיון רצח האב הקדמון.

לדידו של פרויד, משה היה נסיך מצרי, חסיד נלהב של המונותאיזם, שביקש להפיץ את תפיסת עולמו בקרב עם מדוכא וזניח – העברים. במהלך המסע במדבר רצחו העברים את משה, וחזרו להתמסר לפולחן האלילות הפוליתאיסטי. "השיבה אל המודחק" התפרצה מאוחר יותר בדמות מוסר הנביאים, הופעת הנצרות, ובהמשך התיאולוגיה הנוקשה של ההלכה שהתפתחה בגלות. בניגוד לנצרות שנשענה על השילוש הקדוש, היהודים התעקשו לשמר את ערכיו המונותאיסטיים של האב הקדמון משה רבינו, ולכן לפי פרויד, דתם היא רוחנית ואינטלקטואלית לאין ערוך מהנצרות.

האנליזה של פרויד עוררה תגובות קשות גם מצד היהודים וגם בקרב לא יהודים. אבל האריה הזקן לא התרגש, ובעודו צופה בהרס התרבות הגרמנית המפוארת, הוא נמלט לאנגליה ובשנת 1939 החזיר את נשמתו לבוראו, שבו כפר באמונה שלמה.

החודש מלאו 165 שנה להולדתו של הגאון היהודי. את סיפורו, כמו גם את תולדות יהדות גרמניה המפוארת, תוכלו לראות בתצוגה החדשה של אנו – מוזיאון העם היהודי.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן